ימים אחרונים, מאת שמעון קושניר
דבר, 22 אוגוסט 1934

(דפים מפנקס)
.הננו שוב בחדר הביקורת. לבושים בגדינו, כבולים, אנו מחכים לאוטו הסגור, שיובילנו לתחנת הרכבת.

חרר זח משמש לכמה תפקידים. כאן חדר הביקורת לאסירים השבים מעבודתם בחוץ, חיילים ערוכים בשתי שורות עומדים ובודקים את האסירים; כאן גם חדר ההמתנה לאסירים המובאים לראשונה לבית הכלא, כאן גם חדר הפגישה בין האסירים ובין מבקריהם מהחוץ. יש גם ארון־ספרים המשמש ספריה לבעלי זכויות. אף שולחן עבודה לאסירים בעלי מקצוע. חברנו יהינקיס משמש את הספריה, גם שולח ידו במלאכת חריטה בנחושת. על ידו בחור, שעינים כחולות לו צבע במכחול שלטים לפי הזמנת המשטרה.

בוקר, בחוץ מתעסקים בסידור האסירים לעבודה. מונים ורושמים. יציאתנו וחזירתנו לרמלה עושה רושם על מכירים שרכשנו לנו בימים אלו.

ליד הבחור במכחול עומד סיר תה מעלה הבל. הוא מסתכל לדלת, לחלון ומגיש לנו את סיר התה לשתיה. אנו נומעים ממנו. מתיקוהו תלויה בספק, אך אנו טועמים בו טעם מיוחד - מגע בנפש אדם, השתתפות ורצון לעודד.

תוך שאלה ותשובה הוברר לנו, מי ומי הבחור בעל העינים היפות, שנסתבך בגלל, שני גנבים, היושבים כלואים בכלא הירושלמי. הונגרי הוא, מלח באחת האניות, שהיביל בגניבה את שני הגנבים. שלשתם נתפסו ועמדו להחזרה ולפני משפט. ובאחד הלילות האפלים בהתקרבם לחוף יפו, ירד המלח עם השנים בסירה מן האניה ונבלעו בהמונה של ת''א. שני הגויים עבדו בשמות יהודים בבנין ובמסגרות, אף נכנסו להסתדרות. גם המלח הסתדר ועבד. עד שבאחד הימים נתפסו השנים שוב בגניבת יהלומים. בחקירתם סחפו גם את המלח. עכשיו כלואים כולם ומחכים למשפטם. שקט ונדיבות בהליכותיו של איש הים והמרחב הזה הסגור בין כתלי אבן אלו. אין מתיחות עצבים, אין רוגז, שךות איתנים.

הקצין היהודי נראה אף הוא מרוצה. חן הוא שנבא לנו מראשית:''אם יעסקו מבחוץ ויפעלו''. - - ''אמרתי לכם!''.

בקשנו אותו שירשה לנו לקבל על-יד תחנת הרכבת דבר מה לסעוד. מזה לא היה מרוצה. ''ולמה לכם זאת? תסבלו עוד שעות מספר. אני יודע, כי לא אכלתם כאן במשך כל הימים. אך למה הבקשות? והמלוים אתכם - כלבים''.

היתה זאת הסברה מניחה את הדעת.

לבסוף היה צורך להודות לו על עזרתו. רגע נשכח מרחק המעמד והמסיבות. הושמה לו יד ברכה. הוא כנבהל ממנה, הושיט קצות שתי אצבעותיו.

האוטו הגיע, נכנסנו דהוקים. סגור האוטו ואין רואים את הדרך הידועה לנו.

מירושלים אחרו לבוא חברינו אל התחנה. באוברגעים האחרונים. המלוים אותנו לא הורשו לקבל את שפע הדברים אשר הובאו. הבטיחו לקבל ברגע שהרכבת תזוז.

חברים רצו להפגש ולשוחח, אולם הפיקוח היה רב והעונג הזה לא ניתן.

אך זזה הרכבת הותרו כמה אסורים. סעדנו לבנו, קראנו עתונים. חשנו כי אנו חוזרים לרמלה, ''הביתה''. עלתה ההלצה המפורסמת על העז, הוכנסה העז, הוצאה העז - והנה הרוחה.

הדרל עברה מהר. אנו מתקרבים לרמלה. האזיקים נפתחו. בא קורפורל שנשלח לקבלנו. עם צאתנו פגשנו בד. ה. ובאנשי בן שמן. ירענו שהטיפול להשיבנו מירושלים לא פסק עד שיצא הדבר לפעול.

עייפים ומגודלי זקן שבנו לבית הכלא ברמלה. קבלת פנים לבבית. האסירים, הישנים עם החדשים, שמחים לבואנו. גם שומרי הכלא פגשונו בפנים מסבירות.

רגעי אורה פזורים בדרך האדם, בכל אשר יעבור.

ושוב בחדר הישן שלנו. לולא הלילות המחניקים מחוסר אויר היינו מרגישים עצמנו בכי טוב. ועכשיו - אנו מתרעמים רק על חברנו ועל המשרד הקבלני שבנו את בית האסוררים ולא תקנו בו תקונים ראויים. למה הרימו את החלונות בגובה שכזה. ולמה סדרו שהחלונות לא יפתחו. בדוכה לנו הדלת - סורגי ברזל פתוחים לחצר ומעט אויר לנשימה.

שבנו לעבודתנו בגגנות, בגן המטרה והמפקד.

גן המפקד קובע בדכה לעצמו. כנאת מדבר בקצוי רמלה הערבית. ירק ופרחים מפוזרים באי סדר מיוחד, אי-סדר שיש בו טעם, מעין ערבוביה מסודרת. המולכת בגן - אשת המפקד, אנגליה צעירה, בת מפקד אנגלי, שעשתה בשליחות מיסיונרית בהודו והגיעה לארץ לפני כמה שנים. וממלכת פרחים לה, וספרים, וביקורים, ועזרה סוציאלית לפושעים מבני העם השכן. חיים משלה.

בחצר - משרתים ומשדתים ממצרים. שני אבטומובילים. שני כלבים. ושוטר שומר הסף.

העם השכן מובן להם יותר.המרחקים שביניהם טבעיים, ובינינו דבר-מה פוגם.

פעם שאל המפקד:
- ''כמה שנים אתה בארץ?''
- ''29 שנים'' - עניתי.
- ''לא נאה שכמותך להיות כלוא בבית-הסוהר
- ''מאסר כזה, בעד אידיאה - לכבוד ייחשב לי''.

צחק והלך. לא נאה למפקד לשמוע תשובה כזו מאסירו.

ובכל זאת גם להם משהו הוסבר. גם יחסם אלינו אחר. גם עבודתנו נערכת. עבודתינו בגני הסוהר ארגה את קשרי התרבות בינינו ובין הסובב אותנו.

ש. קושניר