בתאים ובחצר, מאת שמעון קושניר
דבר, 14 אוגוסט 1934

(דפים מפנקס)
עברו עוד שני ימים נוראים בבחילה וברעב. הבוקר הוציאונו לחצר, הושיביונו בקריסה. מיפקד!

האוטו, שצריך לקחת אותנו לעבודה, לא בא. ישבנו בקריסה עד הצהרים - והוחזרנו לתא הסגור.

התקוה להפגש עם חברינו בעבודה נכזבה.

איחדו אותנו עם שני חברינו הקודמים. בחדר אותה הצפיפות - ואף על פי כן, הישג: ההישג הראשון בבית הסוהר.

כאן עוד שלושה יהודים. ביניהם - מיודענו האסיר הותיק מבית הסוהר מיפו. הוא מתהלך כבן בית גמור גם כאן, חבש לראשו מצנפת שוטרים שלא מן המידה, וחוזה על כוח-השלטון המקופל בה.

בין האסירים ''חכם'' אפגני, יהודי בעל עינים חדות וזקן ששיבה זרקה בו. יושב על מצעו, נשען לקיר. יושב ומקדש את השבת בדממה. השלישי - צעיר מארם נהרים המסיים את שנת מאסרו על כניסה לארץ בלי רשות.

בחדר זה שולטים סדר ומשמעת יותר מאשר בתא שממנו הועברנו.

הובלטו אסירים ותיקים אחדים, המתערבים בכל ראשית קטטה, מפרידים בין אסיר לאסיר, שומרים על הצדק.

כאן נתגלו לנו עקבות של עזרה הדדית מתוך ארגון וזריזות מיוחדת. בקורת חמורה שולטת כאן בביתן הסוהר הירושלמי, איסור קםדני על עשון, שכל נתפש לו צפוי ל''זינזנה (צינוק - תא צד שנותנים בו לחם צר ומים לחץ והנך יושב שם כבול בכבלים), בכל יציאה וכניסה עובר האסיר תחת שבט בקורת אגב חישוף הגוף ובדיקת כל בגד - ואף על פי כן מצליחים כאןלהסתדר... האסירים מפקידים שומרים על פתחי הדלתות זורקים פתיל עשוי סמרטוטים דרך החלון - ובאורח פלא מעלים אש . והסיגרה האסורה בהנאה עוברת מפה לפה למציצה.

והטוב הצפון באדם מתגלה גם פה ומאיר מאפלה.

הגיע עוד בוקר. והנה - חדשה: הוציאונו וצרפונו עם עוד אסירים בתא סגור מיוחד. ישבנו על עד שעה מאוחרת ולא ידענו על מה ולמה.

לא הכרזנו שביתת רעב, אבל אנו צמים זה היום השלישי. בשעה אחת-עשרה הובילו אותנו בסך לבדיקת הרופא. העבירונו בתוך המבוך הארוך בין תאי הכלא.

550 ארירים בכלא, והוא מחולק לאגפים. הנה אנו עוברים גם את חדר המנוגעים במחלת הזמן. אחד מהם היה עמנו בחדר שני ימים עד שהבדילו אותו

אנו מתקרבים לחדר הרופא. העמידו אותנו בשורה ארוכה. חכנו לבואן של הרופא. מבעד לשבכת הברזל אשר לחבצר הכנסה למשרד הסוהר, נראו לנו פני י. בן-צבי וק---סון. ברכנום לשלום והשיבו לנו שלום.

תוך כדי עמידה וצפיה לבוא הרופא, נראה לנו ערבי הלבוש בכל הדר תלבושתו כאפנדי צעיר.

מכל הדלתות הניפו לו ברכות שלום מתוך חיבה וכבוד.

- אבו-ג'ילדה, אבו-ג'ילדה! עבר שמו בשורה.

הוא התקרב אלינו, גם הוא בא אל הרופא. גופו רזה אבל קומתו זקופה. לאות רבה בפניו. הוא חולה.

נכנסתי עמו בשיחה. ספרתי לו, כי קראתי בעתונים על משפטו, שצריך להתקיים בעשרים וחמישה לחודש. הוא דרש את עזרת עורכי הדין הערביים והובטחה לו. שאלתי אותו: ''החושב אתה כי משפטך חמור?''.

''הרבה משפטים הם מעלים. אולם האחד , של השוטר, יכריע... ליתר האשמות אין להם כל הוכחות''. רגע כאילו שקע בעצבות, אולם מיד סלסל בשפמו ואמר:

- ''זה שהביא אותי לעולם, גם יקחני אליו, וכי לעולם יחיה אדם עלי אדמות?''

מאחד התאים קראו לו והוא ניגש לשם. הוא מתהלך בבית-הכלא באופן חפשי. הפעם בטוחה, כנראה, המשטרה בצידה.

סוף סוף בא הרופא. פקדו עלינו להתפשט, ובמהירות מיוחדת עבר הרופא מאחד לשני, ובדק את הלב. (ספק, אם הקשיב או שמע דבר-מה ואני חשב אותה שעה אם יש, בכלל, לב אצל האסירים...) חברנו, הסובל מהתקפת -הלב ושוחרר מעבודה בסוהר ברמלה, העיר לרופא על כך והוא חזר ובדק אותו אבל קבע, כי הכל בסדר.

אחרי הבדיקה החלו זריקות בשתי הידים. אחד האסירים מנדוני חברון, למד את המלאכה. והוא מרכיב לנו אבעבועות ונסיוב.

לוקחנו בחזרה לתאים. בעד החלון ראינו את חברינו בחולצותיהם הכחולות מטיילים בחצר יחד עם יתר האסירים. החלפנו רמזי-ברכה. וב''גניבה'' גם שאלות ותשובות. הכינו, שיוציאו גם אותנו לשעת צהרים. הכינו לפגישה בחצר.

בינתיים נכנס לחצר ס--קי. בפעם הראשונה ראיתיו, וצמרמורת חלפה על פני גופי. אותו הילוך ברוזי, גוף מסורבל, עינים קטנות. זהו!

סוף-סוף הוציאונו לחצר הסגורה. שעת צהושוב פעם מפקד, (''א-תמאם''), מונים וסופרים את האסירים בקריסה: ארבעה ארבע אסירים.

חברינו הביאו לנו בכיסיהם פרוסות לחם, גבינה וחמאה. אנו השתוקקנו לשמוע ולשוחח יותר מאשר לשבור את הרעב שחדל כבר להציק.

בין קהל האסירים שטיילו בחצר להנאתם שלובי יד, אפשר היה לראות את כל ''הסולת'': רוצחי חברון, ער-מיט, (חברו של אבו ג'ילדה), רוצחי זוהר ושטאל, שודדים וגנבים מכל המינים.

יהודים עוברי עבירות אף הם כאן: מדליק ''המעביר'', זייפן, גונב היהלומים, חסרי פספורטים, וכו' - ופושעי כפר-סבא.

השעה הקצרה לא הספיקה לדלות את השיחה המבוקשת. הפרידו בינינו. לתאים! יום שבת יורד בין החומות.

מהזריקות החלו הידים כואבות וגם החום החל לעלות.

ש. קושניר