מכלא לכלא, מאת שמעון קושניר
דבר, 8 אוגוסט 1934
(דפים מפנקס)
ליד בית-הסוהר - שתי משטרות: אחת אנגלית והשניה ערבית.
האנגלית - בעלת זכויות יתירות. ההבדל בין רמת חייו של השוטר האנגלי לזו של השומר המקומי עצום. השוטר הערבי חורק שיניו. חמתו בוערת בו מקנאה. רוב השוטרים הערבים ניזונים מהעתונות הערבית המשסה.
אחד מהם אמר לי: אתם, אנשי ההסתדרות, הנכם המסוכנים ביותר, כי אתם הציונים האמתיים.
מלחמתנו על העבודה העברית אינה מובנות להם. אינם רוצים לשמוע ולהבין אותנו. יש גם אי-אמון לארגון המשותף.
בימים אלה הובאו לכלא שנים ממנהיגי השביתה הערבית בנס-ציונה. בקטטה שהיתה דקרו אלה את אחד המתנגדים. השביתה והעזרע שניתנה על ידינו לשובתים היתה נושא לשיחות בסוהר.
והם, השוטרים, אין להם אמון לעזרה המוגשת מצדנו. הם רואים במעשינו כוונה להרים את השכר כדי לרחוק את הערבים מהמשק היהודי.
הם מצפים למלחמה עולמית שתפרוץ. אתם, היהודים, זקוקים לאנגלים אומר אחד מהם. בלעדיהם לא תהיה לכם כאן תקומה. אחד בעל שפם בנוסח וילהלם לועג: ''יבוא יום ואת הגברים שלכם נקטול. רק את הנשים נשאיר לנו.''
אנו מוסיפים לעבוד בחקלאות בגינות המשטרה והמפקד. גם מצבה הקימונו מביטון, ועליה חקוק הכתר וכתובת המשטרה למזכרת. מעשי אמנות להפליא. צבענו את המצבה בצבע שמנים לתפארת.
- ''הכל יכולים הם, היהודים!''
ומתוך כך נכנסים אנו במגע ושיח גם עם הנזונים, במזון השיסוי והשיטנה. אנו מסבירים את מגמת עבודתנו בארץ, ומדברים על רצוננו ביחסי עזרה הדדים.
ודאי שאנו חוטאים לעצמנו, בהזניחנו את הטיפול והפגישה עמהם. הנה המפקד האנגלי נמצא אך שנים אחדות בארץ. והוא וגם אשתו מדברים ערבית, פגישות ומעשי-עזרה לפושעים בסידורים בעבודה לאחר שחרורם, וכו'
ובינינו - מחיצות. מוזרים אנו גם בעיני האנגלים. כיוצאי-דופן בבית הסוהר הערבי.
עוד לא עבר חודש אחד לשבתנו בכלא רמלה, ואת האיום שיעבירונו לבית הסוהר הירושלמי שמענו כבר כמה פעמים: כשנתפשנו בכתיבת מכתבים, כשעברנו על חוקת האסירים בזכויות שכבשנו לנו...
ילדי בן-שמן היקרים הם המקשרים הנאמנים שלנו עם העולם הגדול... הם גם נושאי מזונותינו. מספקים לעתים גם מלה נדפסת, גם ספר עברי, המגיע לידינו בזכות קדושת התנ''ך והקוראן.
והנה קפץ עלינו רוגזו של מפקד בית הסוהר, בשל עתונאי שוטה שבא והציג את עצמו ככתב של מפלגת-העבודה הבריטית וסופר בעתונות האנגלית. הוא בא בטענה למפקד, כי מכים אותנו בבית הסוהר. כעס המפקד וציוה להעבירנו לבית הסוהר המרכזי בירושלים.
באותו בוקר לא הוציאונו לעבודה. לא ידענו את סיבת הדבר. רק בשעה האחרונה נוגע לנו, כי עלינו להתכונן למסע ה''פוסטה'' ההולכת לירושלים.
השתתפו בצערנו כל האסירים ואף שוטרי הכלא.
המפקד עצמו נסע ואין עם מי לברר. ואת הפקודה אין להשיב.
יום חמסין לוהט. ובכבלים שנים-שנים, יחד עם ערבים הנוסעים לעמוד למשפט כנאשמים ברצח, הובלנו לתחנת רמלה. ומשם - ברכבת ירושלימה.
זה כמה שנים עברתי בדרך הידועה לי מאז, זו הדרך המתפתלת ועולה בין ההרים החרבים.
ברכבת נוסעים יהודים ירושלמיים וערביים. תקותנו להשיג ''דבר'' או את ''הארץ'' נכזבה. שומרי ראשנו נוהגים באדיבות. הם עצמם מחלקים סינדיות האסורות עלינו בהנאה.
אכר מהרטוב נוסע מהעיר עם סלי פירות וירקות, יושב מן הצד ומנכר אם כי הוא שומע את שיחתנו העברית, אחד מאתנו ביקשו שימכור לו אחד מאבטיחיו כדי שיוכל לרוות צמאונו. הצטדק הלז: ''אני נוסע מהעיר לכפר. בירושלים תשיגו''...
כן. ישנם גם יהודים כאלו...
התקרבנו לירושלים. משהו העיק עד לדמעות. בתחנה לא חכה לנו קרון האסירים הסגור. הלכנו ברגל. בבולים שנים-שנים ברחובות ירושלים. בדרך המוליכה לבית האסורים המרכזי וזרים כל הנפגשים, כאילו אפס בירושלים חבר וידיד.
ש. קושניר