,איכרי פתח-תקווה, שהחרימו את הפועל העברי במושבתם, לא יכלו לתמנע מלהיעזר בו בכפר-סבא.

''ארגנתי את השמירה ושקדתי עליה בכל מרץ נעורי. השומרים, מסורים ונלהבים, שמרו יומם ולילה מגבעות תצפית, בסיורים ובמארבים. בעמל רב הגענו בהצלחה לשבוע האחרון לשמירת השקדים. ביקשתי את הכורמים ואת המשגיחים לגמור את הקטיף עד ליום ששי, והתרצו. נסעתי לכפרים הסמוכים להזמין קוטפות בשבילם. מן הנמנע היה להביא מחנות קוטפים עבריים. עד להבטחת הגמר הטוב מצאתי שעת פנאי לבקר אצל שייך עבדול ראזק בקלקיליה, לשם זהירות ויתר הידוק של השכנות הטובה שטיפחתי. עודנו גומעים קפה מספלינו הראשונים בצל קירות בית-ההארחה בחצר מרווחת, ודלת החצר נפרצת ברעש ובצווחות ושני בדואים זקנים פצועים וזבי-דם, נדחפו פנימה על-ידי קבוצת פלחים זועקים ומקללים והושלכו כפגרים לפינת קירות החצר. המראה החרידני ויצאתי את בית-ההארחה וזייד אחרי. הרחוב הצר המה מצעקות וחירופים מפי מבוגרים וילדים, שסחבו יריעות אוהלים ואספו פרות, עזים וכבשים זועזעתי למראה ההרס שנתגלה לעיני. מחנה בדואים רב עט מהנגב, תקע את אוהליו במקום זה חודשים ושקק חיים רק גפני שעה קלה, ועתה, רק יתידות אוהלים ועשן קל, שעלה מתחת לאפר במכתשי האש, העידו על המחנה שהיה קיים כאן. יללותיהן של נשי הבדואים פולחות לב ושמיים. רוכבים על סוסים התרוצצו, מי בחרב אחרי תרנגולת שנשכחה ומי באלתו להקדים את חברו למשהו הנדמה שווה לבז. ביגון אבלים, בדודות מכולם, ממררות בבכי, שירכו רגליהן אם ובתה אחרי עגלה רעועה, רתומה לסוס נהוג בידי צעיר מוביל הרוג.

''בצהרי יום ששי התרוקנה כפר-סבא מכורמים, ממשגיחים ומרעש הקטיף. רק חלק קטן מן השקדים הוכנס לבניין וחלק היה שטוח על האדמה לייבוש, לפני הבניין. מסרתי לשומרים מבעוד בוקר את אישורי שכרם והם עזבו מעודדים ושמחים ממילוי תפקידם הרציני. עודי חש את ליבוב העיניים החמות בפנים המזוקנות של השומר האדוק, שבא אלינן מיפו ושהיה אדוק ודקדקו ומסור בשמירה. רק זמזום דאגת שמירת השקדים בחלקת ל. הטרידבי לפעמים. לפתע נגאלתי גם מדאגה זו. מבעוד לילה הרגשתי בקבוצת ערבים עוברת על הדרך מערבה. כשהרגשתי בקבוצה שניה, נדחפתי אינסטינקטיבית למהר ולהתיר את סוסתי, שגם לה הועדתי מנוחת שבת, מכבליה בשדה. עודי נרכן על התרת רגלי

272