ממימכר תוצרתם בשוקי יפו. כדי להפסיק את פעולות השוד באיזור כפר-סבא נדברתי עם הפלחים, שאני ארכב כברת-דרך אחריהם וכאשר ייתקלו בשודדים יזעקו בקולי קולות. הפלחים חשדו תחילה, כי אני עצמי שודד, אך לבסוף השתכנעו והסכימו לתכניתי. ואמנם, בדרך בין עין-חי לבין אדמת קלמניה, נתקלו הפלחים בשודדים. לקול צעקותיהם הופעתי בדהרה, טענתי את נשקי ונשבעתי לפני השודדים כי אפתח באש אם לא יאפשרו לפלחים להמשיך בדרכם בשלום. האיום השפיע והשודדים ויתרו על השוד.
''היחידים שגרו אז בכפר-סבא העזובה היו דב בר ויינברג ואשתו רוחמה. הם חזרו למקום בתום המלחמה והתגוררו יחד עם הפרה והסוס. במצב זה מצאו אותם חיים וייצמן ונחום סוקולוב כשעברו דרך השרון במסעם אל העמק. כששאלו האורחים, נרגשים עד דמעות, במה יוכלו לעזור, ענה הזוג האמיץ : ,בהחזרת המתיישבים הוותיקים, ובהזרמת עולים ומתיישבים חדשים'.''
השלטון העותומאני לא הרשה לזרים לרשום בספרי האחוזה הממשלתיים זכות בעלות על נכסי קרקעות בארץ-ישראל. ביחוד הקפידו ביחס ליהודים נתיני רוסיה ורומניה, משום שמהארצות ההן היתה צפויה עליה גדולה. השליטים העותומאניים לא ראו בעין יפה את העליה, כי ריבוי הנתינים הזרים בארץ הרחיב את תחום שליטתם של הקןנסולים. בתנאי הימים ההם היתה שליטה זו פוגעת קשה מאוד בריבונות הממלכה העותומאנית ובסמכות פקידים ומושליה על חלק גדול מן התושבים.
כשיש בעיר בירה, או בעיר מרכזית אחרת, בניין של צירות אן קונסוליה זרה, שלשוטרי הממלכה המקומית אין דריסת רגל בו, אין בדבר זה פגיעה בריבונות המדינה, שכן אותה חסינות עצמה מובטחת, על סמך הדדיות, גם לבניינים הדיפלומטיים שלה בארצות אחרות. אבל כשחסינות זו חלה על המוני אזרחים פשוטים ולפיה אין שוטר עותומאני רשאי להיכנס לדירותיהם בלי ''קאוואס'' (רשיון) של קונסול זר - זוהי השפלה גלויה ותדירה של סמכות המדינה. לכן השתדל השלטון העותומאני בכל האמצעים למנוע העברת נכסי קרקע על-שם
141