זרים. היהודים שלא ראו את עצמם כזרים בארץ וגם לא רצו לוותר על הגנת הקונסולים בפני שרירותם של אנשי השלטון, היו קונים כברת קרקע גדולה - כדי ייסוד מושבה - ורושמים אותה בספר-האחוזה העותומאני על-שם אזרח עותומאני מהימן שאין לפקפק בישרו ושאין חשש שהוא או יורשיו ידרשו לעצמם בעלות או על-שם נתין מכובד של מעצמה גדולה ממערב אירופה או מאמריקה. כך רשמו את אדמת כפר-סבא על-שם נרסיס לוון, מנהל חברת ''כל ישראל חברים'', או ''אליאנס'' בפאריס. בעלי הקרקע האמיתיים נחשבו כאריסים או כחוכרים ועליהם היו מוטלים כל חובות המיסים לממשלה , כך שלבעל הקרקע הרשום לא היו כל מגעים עם השלטונות.

מאחר שהאיסור מטעם הממשלה העותומאנית חל רק על רישום זכות בעלות לזרים בלתי-רצויים ולא על חכירות ואריסות לא יכלו השלטונות למנוע באמצעים חוקיים את ההתיישבות העברית. הבעלות של בעלי הקרקעות האמיתיים הובטחה על-ידי כך, שהוועד של כל מושבה החזיק ספר אחוזה משלו. בספר זה שנעשה כדוגמת ספרי-האחוזה הממשלתיים בארצות אירופה ושהתנהל בעברית נרשמו כל העובדות הנוגעות לבעלות על הקרקע. הקניינים נעשו על דעת הוועד, או באישור הרבנות. הפעילית המשפטיית בדבר הקרקעית נעשו בבתי-דין רבניים. בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה לא נמצא אדם בישוב שיתנגד לשיפוט עברי פנימי וימסור את דינו לערכאות.

ספרי-האחוזה הללו התנהלו בסדר עד כדי כך, שבשנת 1925 כשהשלטון הבריטי ניגש לסדר את ענייני הקרקעות בארץ ולברר את הזכויות על הקרקעות ,הכיר בספרי-האחוזה של המושבות העבריות כבמסמכים מהימנים והעתיק את תוכנם לספרי-האחוזה הממשלתיים.

על סמך הרשימות של מר זפרן מילאו, איפוא, את הדפים של רוב החלקות בכפר-סבא. נוסף לכך פרסמו בעתונות שכל מי שיש לו נחלה או משכנתא על נחלה בכפר-סבא יפנה ויביא איתו את התעודות שבידו העתקה של פנקסי ספר-האחוזה או אישור ממשרד הרבנות וכדומה. המעוניינים פנו עם תעודותיהם והוכחותיהם והרישום הושלם. ספר-האחוזה החדש הכיל את כל הפרטים שהיו בספר-האחוזה הישן.

דב סקיבין ניהל את ספרי-האחוזה עד שנת תרפ''ה (1925) כשהממשלה הבריטית החלה בסידור הקרקעות ובניהול ספרי-האחוזה שלה. אז נדרשו

142