הרגעים ודמות אדם הלכה וקרבה אלינו. לאיר הירח הכרנו לרוב שמחתנו את בן-דודי יהושע, עלם צעיר וחסוו, שנמצא באותו זמן במושבה ועסק בנטיעת כרמו של אביו.

'יהושע', קראנו, ,באת מהמושבה? כמה אנשים בה? כמה נערים? אילן בתים? כמה רחובות? ' והוא הסתכל בנו באיזו הבעה משונה, משל היינן בעיניו כמתעתעות.

,נערים? נערות? בתים ורחובות? ' חזר על דברינו בעקימת פנים. פתאום פרץ מפיו צחוק פרוע וסואן, עד כי דימינו לרגע, כי יהושע שלנו השתגע.

כן, חביבותי', הוסיף מתוך צחוק : ,אתן תהיינה הראשונות,
אתן תהיינה הבונות,
כאן אין בנים ואין בנות,
כי אם תלים של חרבות ...
נו, ומה תשאלנה עוד ?'

''ואחר-כד החל מספר לנו, כמומחה במקצועו, על מהותה של המושבה החרבה, אשר מלבד מלון בן חדר אחד, המתנהל על-ידי זוג זקנים ונקרא בשם ,הוטל דה פלו', יש בו שלוש אורוות ציבוריות וגם באר עם משאבה, המפיקה את מימיה בלחץ ובעוני, לא פעם יקרה כי המשאבה תתקלקל ואז יש לרתום את העגלה ולהביא מים מן הכפרים הסמוכים של הערבים,

''ואחר כך הצביע כלאחר יד על גדר אבנים רעועה, שנמצאה במרחק מטרים אחדים, והפליט : ,הרואות אתן? הרואות אתן כמה כתמים לבנים? אלו הן המצבות על הקברים, קברי המהגרים מיפו ותל-אביב, אשר גורשו לכאן בזמן המלחמה ופה מצאו את מותם, קברים, תודה לאל, יש לנו כאן בשפע', הוסיף בקול רציני.

'' אני ואחותי נלחצנו זו לזו ברעדה למראה המצבות הדוממות, אשר הציצו אלינו מאחורי הגדר הרעועה, ומאוד לא נעמה לנו שכנות קרובה זו עם המתים, בשוב אבי עם העגלון נרגענו במקצת. גם עמל הדרך עשה את שלו. אנו נרדמנו על אדמת השדה ושנתנו ערבה לנו בחיק הטבע ובאווירה הזכה.

''בפקחי את עיני בבוקר ראיתי שתי שורות של בתים חרבים, שעמדו כולם על הגבעה, בתים מחוסרי דלתות וחלונות, זו היתה המושבה שבה בחר אבי מקום לשבתו.

134