חורבן שני
חורבן שני
''ספריה זו נתקיימה עד סוף המלחמה הראשונה בביתו של נתן רפופורט, עד שהתושבים הוכרחו, בפקודת השלטונות הצבאיים, לעזוב את המקום ונטלו עמהם גם את הספרים. כששבו לכפר-סבא אחרי המלחמה היה הכל הרוס וחרב. השלמנו עם העובדה, שהספרים מביאים תועלת לתושבי הגליל העליון ולא נשדדו לחמה''.
''התקוות לסיום פרשת התלאות גברו כשהגיעו השמועות בסוף הסתיו על הבקעת החזית התורכית-גרמנית בקו עזה - באר-שבע, על התקדמות הצבא הבריטי ועל כיבוש מושבות הדרים והערים יפו וירושלים. רעם התותחים התקרב יותר ויותר. טורי צבא נסוגים עברו גם בקרבתנו. אך הנה בא השלב הקשה והמר ביותר של תלאות המלחמה. התורכים כבר יצאו גם מפתח-תקווה. היה נדמה, כי ימשיכו בנסיגתם. אולם דווקא כאן התאוששו, חזרו וכבשו את פתח-תקווה ושלטו בה עוד שבועות אחדים. אחרי שנאלצו לצאת ממנה ייצבו את חזיתם על הירקון ועל הגבעות שמצפון לו. קו החזית נשאר, איפוא, בקרבת כפרנו. אז היינו מנותקים מפתח-תקווה, שלפני כן היינו מביאים ממנה אספקה.
'' כפר-סבא נתמלאה צבא. הקצינים תפסו להם חדרים לדירה בבתיםהמעטים. גס בביתי תפסו בשביל המפקדה את החדר שאנו עצמנו דרנו בו והוכרחנו להצטופף עם הטף במטבח. את בית-החולים של המהגרים תפסו בשביל הצבא התורכי. חפרו חפירות על הגבעות שמדרום למושבתנו, החרימו את גדרות כרמינו ובתיל הדוקרני שלנו הקימו מיתרסים לפני חפירותיהם. כרתו עצים רבים מיערותינו ומכרמינו לצרכי הסקה וביצורים. עינינו רואות בחורבן עמלנו ואסור לנו אף לפצות פה ולהתאונן, לבל יחשדונו בחוסר נאמנות למולדת.
''המחסור במזון גבר והלך. מפתח-תקווה אי-אפשר להביא כלום. המושבות העבריות שבגליל רחוקות. בהיותנו בשטח החזית ממש אי-אפשר היה לזוז בלי רשיון, שברוב המקרים לא ניתן. רק בקושי הישגנו מפעם לפעם חיטים ודורה מערביי הסביבה ביוקר ובהקפה לפי שטרות ובריבית קצוצה. המחלות נתרבו. למרבה הקציר של מלאך המוות התנהלו לעתים קרובות שיחות-תותחים בין שני הצדדים, רימוני התותחים הבריטיים הירבו ליפול בכפר. כדי להתגונן מפני רסיסי הפצצות התקין לו כל אחד מקלט חפור באדמה, שהיה בו כדי להגן מפני רסיסים,
116