לפי החוזה עם חברת יק''א בשנת תרס''ה, נמכרה האדמה בשונה פרנקים הדונם (ההצעה הראשונה של שליחי הקונים היתה 5 פר'), על מנת לשלם מיד 2 פר' במזומנים והיתר במשך 12 שנה בהוספת 2% לשנה. כל בעל נחלה התחייב לנטוע מיד לא פחות מחמישית של אדמתו. בני פתח-תקוה התחילו לנטוע שקדים. נחפרה באר ונבנה בנין גדול, שהכיל אורוות לבהמות-העבודה ושני חדרים לדירה בשביל האנשים, שיצאו מפתח-תקוה בעונת העבודה להכשיר את הקרקע ולנטוע.

האדמה הוכשרה בחריש עמוק בכח עשרה זוגות פרדות. ניטעו אלפי דונמים שקדים בחלקות בינוניות. ה' בנימין יהלום מפתח-תקוה נטע 150 דונם בשביל ה''ה אהרונוביץ וליפשיץ. האגרונום פרץ פסקל ושותפיו המנוח שמעון רוקח מיפו וה''ה בלום ולוי מירושלים נטעו גם הם 150 דונם במרכז המושבה.

עבודת-נטיעה ענקית זו דרשה פועלים רבים. מעטים מפועלי פתח-תקוה הסכימו ''לצאת אל המדבר'' ולעזוב את הנוחות היחסית, שהיתה להם בתנאי החיים במושבה בימים ההם. - זאת לדעת כי אפילו יפו (תל-אביב לא היתה אז עדיין קיימת) היתה עיירה קטנה, נדחת ומשעממת לעומת הערים האירופיות שרוב החלוצים באו מהן. גם ההשתקעות בה נחשבה במדת-מה כ''קרבן ציוני''. גרועה ממנה היתה הישיבה בפתח-תקוה הקטנה והשקטה בהרבה מיפו והרחוקים ממנה מהלך שעתים וחצי - שלש (ההליכה ברגל היתה ה''נסיעה'' הנוחה והבטוחה ביותר. כי גם היוצא לדרך בעגלה הוכרח לעבור חלק גדול ברגל משום ''צער בעלי-חיים של סוסים בדרך לא דרך זו של החולות העמוקים). אבל גם ל''קרבן'' זה, להשתקעות בפתח-תקוה, עוד נמצאו מוכנים חלוצים לא מעטים, אף-על-פי שלכל אספת-פועלים הגונה ולכל התכנסות תרבותית היו מוכרחים לכתת את רגליהם ליפו, מקום

97