| התוכן | עמוד הקודם | עמוד הבא
לרלי הכרמל, ליד המוצא הצר של אפיק נחל קישון. עינינו, עיני המטילים, לא שבעו מראות את כל הדר הנוף מסביב. אך צריך ללכת הביתה. לגוון את הטיול ירדנו במורד התלול ללא דרך אל כפר-תבור (לפנים:מסחה), הוא הכפר העברי לרגלי ההר ממזרח, שגגותיו האדומים נראו לנו מעל ראש ההר. לא פעם הוכרחנו להאחז בשיחים לבל נתגלגל ונתרסק למטה. הגענו בשלום אל הכפר, נחנו וחזרנו לסג'רה. לעתים קרובות הייתי הולך בחברת פועלים דרך בית-גן אל המושבה יבנאל. שם היינו מוצאים תמיד קבלת-פנים אבהית. שלחן ערוך לסעודה ומקום ללון בבית האכר הזקן ברקוביץ. כשהפצרתי בו פעם שיקבל שכר אוכל ולינה, שהלא אין הוא מליונר וגם לנדיבות ולמדת הכנסת אורחים יש גבול הכרחי, נעלב וענה: - אם זכיתי לראות צעירים באים לארץ לעבדה ולשמרה, זהו שכרי.מובן, שלעתים הייתי הולך אל העיר הקרובה טבריה, שחיבבתיה לא רק כמרכז של ישוב יהודי בארצנו, אלא גם כעיר ידועה לי מהתלמוד שלמדתי בנעורי. הלא כאן היה מושב הסנהדרין ומקום המשנה והתלמוד הירושלמי. כאן ישב בחורף רבי יהודה הנשיא ועוד כמה מגדולי ישראל. תורתם שלמדנו בגולה היא היא ששמרה לנו במשך הדורות הרבים את הקשר אל המקום הזה ואת זכות האזרח בו. פעם הלכתי גם למושב-הקיץ של רבינו הקדוש, לצפורי, שבימים ההם היתה עיר גדולה על ראש הר מצפון לנצרת. כיום כפר ערבי גדול. אז כבר ידעתי מעט ערבית. לשאלתי הראוני תושבי הכפר את בית-הכנסת העתיק, ששימש לכפריים מחסן לתבן. אינני יכול לומר, שמראה זה גרם לי קורת-רוח. הרגשתי מה שכל יהודי מרגיש או שצריך להרגיש, במקרים כאלה: שכל זה אינו אלא משגה ממושך. הכרחי הוא שפעם יתוקן ויסולק. מעל הרמה הסלעית שמצפון לחוה ולמושבה ראינו את צפת
55
|