|
ילכו אלה להתישב על אדמת הבארון בעבר הירדן, במקום שערובות הבטחון של הממשלה הטורקית, אפילו באותה מדה זעומה שהיתה קיימת בחלק המערבי של ארצנו, לא היו בנמצא כלל. כל כפר או שבט היה יכול להחזיק מעמד בין שבטי הבדואים הלוחמים רק במדת הכח העצמי שהיה בידו. כיצד אפשר לעשות הכנות נועזות כאלה תחת חטמו של השלטון הטורקי? - על זאת היתה תשובתה, שאם ברוסיה הצארית העיזו בחורי ישראל לשים את נפשם בכפם בפעולות מחתרת נגד השלטון הצארי למען המטרה הזרה לשחרור העם הרוסי, על אחת כמה וכמה שחייבים לעשות כזאת כאן למען מטרה ישראלית. לחיזוק דבריה הביאה ראיה ממה שהיא עצמה עשתה שם: ברשיון מיניסטר-הפנים פליווה יסדה במינסק אגודת-פועלים. לפי תנאי הרשיון היתה האגודה צריכה להצטמצם אך ורק בפעולות לשפור המצב החמרי של העובדים ולא להתערב בפןליטיקה הכללית. לבסוף נודע למיניסטר, כי מבין הפועלים האלה קמו ראשי המורדים במלכות. אז פקד פליווה לסגור את מוסדות הפועלים ולאסור אותה ולהעמידה למשפט. משטרת הצאר לא הספיקה לאסרה, כי היא עזבה את רוסיה ועלתה לארץ-ישראל. באחד מימי סוף תמוז תרס''ד (1904), זמן מועט אחרי שחזרתי לסג'רה, הגיעתנו הבשורה המדכאה על מות הרצל. הוחלט לתת בטוי לכאבנו באספת-אבל ביום השבע למותו ולהזמין את המושבות שבסביבה להשתתף באספה. ביום המיועד התאספו כל תושבי סג'רה ורבים מכפר-תבור, מיבנאל וממלחמיה לבית-הכנסת שהיה גם בית-הספר. את נאום הפתיחה נשא האגרונום קרטוזה אחריו הוזמנתי אני להספיד את הרצל. פתחתי בדברי המשורר נדסון: כמה קצרים היו חייו ומה הגדיל לעשות''. תיארתי את כל הפועלות הרבות, שעשה הרצל בימי-חייו הקצרים למען תחית עמו. הנואמים והשומעים כלם מררו בבכי. לאחר שנים רבות, ב-1937, כשבקרתי עם רעיתי בווינה
53
|
|