עוד ''חבר'' אחד עלי להזכיר במיוחד, את מר אליהו קראוזה. אמנם לא היה בדרגה אחת אתנו, כי הוא היה המנהל החוה ואנו היינו רק פועלים שכירים, אבל יחסו אלינו היה חברי ממש, ואפילו יותר מכן: יחס אבהי. תמיד השתדל לשפר את תנאי חיינו, לעודד את הפועלים החדשים לבל יפלו ברוחם מחמת קשיים וכשלונות בהסתגלות לעבודה. הוא ראה את החוה שבהנהלתו לא כמשק בלבד, שעליו להפיק ממנו יבול מספיק להחזקתו, אלא כבית-ספר מעשי להכשרת בחורים עולי-גולה לחיי עבודה חקלאית בארץ. על כן התיחס אל הבחורים לא כמו לפןעלים שכירים (שעבודתם אולי לא תמיד שוה את שכרם), אלא כמו לבנים ותלמידים, המכינים את עצמם למלא יעוד חיוני בבנין הארץ. מסירותו וחבתו אלה לתפקיד הכשרת עובדים לאדמת ארצנו מצאה כר נרחב הרבה יותר בפעולתו הברוכה זה עשרות שנים כמנהל בית-הספר החקלאי מקוה ישראל.

לעתים קרובות היו באים אלינו תיירים ואורחים חשובים, לראות ולהכיר את חיי החלוצים והיו משוחחים אתנו עד שעות מאוחרות בערב. התענינות זו עודדה אותנו, בהראותה, כי עיני עם ישראל נשואות אלינו ואל התפקיד הלאומי הכביר שאנו ממלאים. פעם בא אלינו הסופר יעקב רבינוביץ ושוחח אתנו בשעות הערב על הספרות העברית החדשה. למחרת התהלך כל היום במקומות העבודה והתענין בכל פרט ופרט של עיצוב חיי אנשי העבודה בארץ. לעתים קרובות מאד היתה באה אלינו מניה וילבושביץ ומספרת לנו על המעשים החשובים שבישוב ובעיקר על הרעיונות שעסקנינו הוגים (כי הרעיונות היו מרובים מהמעשים) למען חיזוק הישוב בארץ. גם לה היה רעיון מןפלא, שהרצתה אותו לפנינו: לארגן קבוצה של צעירים עזי-נפש, שיתאמנו ברכיבה על סוסים ובשימוש בנשק. אחר-כך

52