בבוקר הייתי צריך להמשיך את נסיעתי לגליל. אבל בקצב-החיים האטי בימים ההם לא היה האדם משועבד לא ל''בהלת'' המכונה, לא לשעון, ואפילו ל''לוח'' לא ביותר. נמצא לי ענין, שכדאי להשאר למענו עוד יום במושבה הראשונה שבדרכי הראשונה בארץ. הבחורים החליטו לערוך תהלוכה ברחובות המושבה לכבוד ל''ג בעומר ולכבוד החבר החדש שבא ארצה. לתהלוכה נחוץ דגל לאומי. ובכן ישבה חיה שרה חנקין ובשעה קלה תפרה דגל תכלת-לבן ובאמצע מגן-דוד גדול. הוחלט, שהתהלוכה תצא מחצר גיסין, המרכז הידוע של הפועלים העברים, בו נמצא תמיד שלחן ערוך לכל פועל חדש שבא ארצה. גם אני הוזמנתי לארוחת צהרי ל''ג בעומר בבית גיסין. הארוחה היתה חגיגית כיד המלך: פת קיבר מיבול אדמת ישראל, שנאפתה בתנור שבחצר, זיתים כבושים, מאכל שלא הייתי רגיל בו מפולוצק, אבל חיבת ארץ-ישראל הוסיפה לו טעם לשבח, וחובצה של חלב בשפע. אל השלחן הסבו בני המשפחה וביניהם שלשת אחים גיסין: משה. זלמן ולייבל, ועוד מספר בחורים חלוצים, וביניהם גם אני. אחרי הסעודה באו הפועלים שבמושבה אל החצר. שם הסתדרה תהלוכה ויצאה תחת הדגל העברי ועברה ברחובות רוטשילד, חובבי ציון ופינסקר לקול שירים עבריים. בדרך הצטרפו אליה רבים מתושבי המושבה ואכריה. כך הלכנו עד פרדס הד''ר מזיא אשר במורד רחוב פינסקר, על גבול אדמת ה''בצה''. בחצר הפרדס עלה אחד

43