מגן הילדים הלכתי אל ''הבנק הציוני'' אפ''ק, שהיה אז בבנין גדול ויפה ברחוב הראשי של עג'מי, במעלה הגבעה בדרך לבית-החולים הצרפתי. סגן-המנהל, מר אליהו ספיר, קבלני בסבר פנים יפות ונגש לברר את עניני. נתברר, שזהירותו של אבי בדבר הובלת הממון היתה לא רק מיותרת, אלא גם גרמה נזק-מה. שם, בעיירה הקטנה שבצפון הרחוק, הבין אבי בתבונתו המעשית, שהמטבע המקובל ביותר בכל מדינה ומדינה הוא המטבע של זהב. שכן יש לו ערך עצמי, חוץ מערבות המלכות. לכן תפרה לי אמי בכיס חולצתי מאה ועשרים דינרי זהב, בני עשרה רובלים כל אחד. אבי הזהירני מאד שלא אפשוט את חולצתי בדרך עד בואי ליפו, מחשש גניבה. אני עשיתי כדברו, אף כי משקל המטבעות העיק עלי בכל הדרך. כאן נתברר, שהבנק אינו יכול לעשות כלום במטבעות זהב. עליו לשלוח אותם חזרה לפטרבורג, שיוחלפו שם בבנק ברובלים של נייר. רק רובלים כאלה יוכל בנק אפ''ק להחליף בפרנקים צרפתיים, המטבע הזר שיש לו מהלכים בארץ. מובן שטרנסאקציה מורכבת זו תעלה בהוצאות נוספות. השארתי לי מטבעות מספר לצרכי השעה. החלפתי אותם בשוק הפרטי - לפי שער-חליפין בלתי-רשמי ובלתי נוח לי - בפרנקים. את השאר מסרתי לבנק. אחרי חדשים אחדים קבלתי בסג'רה הודעה מהבנק, שמטבעות הנייר הרוסיים הגיעו מפטרבורג, הוחלפו כאן בפרנקים, והכסף שמור לזכותי בחשבון עובר-ושב.

בזה הופסקה פרשת ''עולה בעל אמצעים''. במקומה נפתחה פרשת בחור חלוץ, שעליו למצוא את דרכו וקיומו בארץ בכוחו

41