אחרי שנפרדתי בעיני מרוסיה בהחלטה ברורה, לא לשוב ולראותה עוד, נפניתי לסדר לי מקום באניה למשך הנסיעה. על הסיפון מצאתי לי מקום פנוי ונוח גם לשינה על אצטבא בקומת-בינים, כי על האצטבאות שממעל לה ומתחתיה כבר קנו להם שביתה נוסעים אחרים. בין הנוסעים היו כמה צעירים שעלו ארצה כמוני, כמו כן מספר יהודים זקנים שנסעו לבלות את שארית ימיהם בארץ הקודש, כדי שיזכו לנוח מנוחת-עולמים באדמתה. מלבד אלה נסעו הרבה עולי-רגל רוסיים שנסעו לבקר את המקומות הקדושים של הנוצרים.
נסיעתי היתה קלה ונעימה. מחלת הים לא הציקה לי אף פעם בכל הדרך. ביום השלישי לנסיעתינו עברנו את הבוספור ועינינו לא שבעו מראות את יפי הנוף, שפארו גדל יותר ויותר עם התקרבנו לאיסטמבול. שם עגנה אניתנו יום תמים וברשיון הקברניט יצאנו לסייר את העיר, שגם בה נהנו עינינו ממראות נהדרים ומופלאים. בעיר זו שכן השולטאן, שמלך אז גם על ארץ-ישראל, אבל עובדה זו נעלמה לגמרי מתודעתי. ארצנו מחכה לנו שם, בקצה הדרך, וכאן עודנו בארץ נכריה.
גם באזמיר הורשינו לצאת העירה לחצי יום. אדיר היה חפצנו לראות את הבנינים והמקומות הקשורים בזכרו של שבתאי צבי, שבמשיחותו המעפילה לפני זמנה הצית בלבות פזורי ישראל לפני חמשה יובלות שנים את להבת התשוקה לגאולה שלמה במהרה. את חפצנו זה לא השגנו,כי לא היה אז בעיר שרות הדרכה מסודר להדרכת תיירים בביקורים חטופים כמו שלנו. אך ניצוצות של כוננות לגאולה נתגלו לי בצורה אחרת. בבית-המכס באזמיר נגשו אלי פקידים. למראה הסמל של מגן דוד
36
