מקץ שבוע ימים לצאתנו מאודיסה התחילו נראים הרי הלבנון. הקברניט הודיענו, כי מחר בבוקר נגיע ליפו. ליל שימורים היה לי הלילה ההוא. מרוב רטט הלב לקראת פגישתי הקרובה עם ארצנו נדדה שנתי מעיני. עם שחר קמתי בעוד חושך. התיצבתי ליד המעקה ונעצתי את עיני בעלטת הדמדומים אשר לנוכח דרך האניה וכולי יוקר בקוצר-רוח: מתי ... מתי אראה אדמה... את האדמה שלנו... המכוסה צעיף תחת החופה, כך נראתה לי ארצי בראשונה, עם דמדומי אור הבוקר, בצעיף של ערפל כחלחל מתחת לזהרורי האור הבוקעים ועולים ממזרח. עם צאת השמש נתפזר הערפל. אז נתגלו לעיני הרים ממש, הרים של עפר וסלעים, של אדמה מוצקה. למראיהם הציפו את עיני דמעות של אושר ושמחה.

מראה ההרים העלה בי את זכר יהודה המכבי. שאלתי את העומדים לידי ומביטים גם הם, מי יודע היכן הרי מודיעין, קן גבורי החשמנאים? המראה ריתק את כולם ועיניהם לא היו פנויות לתת בי מבטי תמהון. רק במשיכת-כתפים של קוצר-רוח השיבו, שאינם יודעים. מתוך חיפושי עיני אחרי הקן ההררי של החשמונאים. הגענו לחוף יפו, ששמעון החשמונאים שחררו מידי נכרים ופתח בו פתח ליהודה אל מרחבי העולם.

37