מווילנא נסעתי ברכבת דרך ז'מרינקה לאודיסה, ''השער החיצון של ציון''. שם היה עלי לחכות שבוע ימים עד שהאניה תפליג ליפו. הואיל ובעיר זו היו מרוכזים אז אישים רבי-מעש וגדולי-מחשבה בציונות, שעם מקצתם היה לי מגע ומשא בכתב בעניני ארץ-ישראל מעת פעולתי בפולוצק - אמרתי להשתמש בזמן הפנוי שנשאר לי כדי להפגש עמהם ולהכירם פנים אל פנים. והימים ימי שלוה יחסית. מהפכת שנת 1905 והפרעות שבאו בעקבותיה עדיין צפונות היו בחיק העתיד הקרוב. עוד לא היתה בריחה בהמונים לארץ-ישראל מחמת המציק, רק עליה מתוך משיכת-נפש אידיאלית. לכן היה יהודי העולה שמה ''יקר מפז ומפנינים'' בעיני טובי הציונים. לפיכך קבלוני כולם בסבר פנים יפות ובחום-נפש של ידידות אמתית.
עם מאיר דיזנגוף עמדתי בקשרי מכתבים ''עסקיים'' בעת שהוא היה מנהל חברת ''גאולה'' באודיסה. מתפקיד עסקנותי הציונית בפולןצק היה גם לרכוש קונים לחלקות-אדמה בארץ-ישראל. בבואי לאודיסה מצאתי אותו כמנהל של חברה בלגית לתעשית זכוכית. תוך שמחתו למראה צעיר עולה ארצה, לא התעלם גם מהצד המעשי. שאל אותי לסכום הכסף שיש לי. בשמעו שיש לי אלף ומאתים רובל (כ-2640 פראנק או 132 ''נפוליונים''בימים ההם) אמר: ''בסכום זה, אם יש לך די רצון להשתקע בארץ, ואם יש לך גם שתי ידים לעבודה, תוכל להסתדר בנקל''. הוא נתן לי מכתב-המלצה אל מר חיים מרגלית-
34
