פרק שלישי
בדרך לציון
תעודה ירוקה זו הקנתה לי, בין השאר, את הזכות לקבל פספורט לחוץ-לארץ בדרך חוקית, בלי כל עיכובים. דעת לנבון נקל, מה גדול ערכה של אפשרות זו בשביל בחור, הנושא את נפשו לצאת מתחום שלטונו של הצאר ולעלות לארץ-ישראל. כשחזרתי מהבדיקה הצבאית אל ידידי ומכירי והם פתחו אתי בשיחות על הפעולות שעלינו לעשות מעתה למען הציונות, הודעתי לכולם, שהדברים הללו אינם עוד במרכז התענינותי כמקודם, כי מנוי וגמור אצלי להחליף את הפעולות למען ארץ-ישראל בעבודה בארץ-ישראל עצמה. הודעתי זו עשתה רושם כביר, כאות ממשי להגשמת הרעיון, אני כבר נחשבתי בעיניהם כ''יהודי ארצישראלי'', שצריך לשלחו הביתה בשמחה ובחגיגיות. הציונים שבעיר ערכו לי מסיבת-פרידה והעתירו עלי ברכות ואיחולים ומנחות מזכרת. אגודת הצעירות ''יהודית'' נתנה לי אלבום של ארץ-ישראל (הוצאת רפאלוביץ וזכס) בחתימת כל החברות. חברי באגודת ''דורשי ציון'' נתנו לי את הספר ''מוסר היהדות'' מאת הפרופ' לאצארוס. כולם איחלו לי דרך צלחה וברכו אותי (יותר נכון: את עצמם): ''להתראות בציון!'' מר ריבלין הטיל עלי שליחות נעימה למסור דרישות-שלום לקרוביו בירושלים.נסעתי הביתה והודעתי להורי את החלטתי. הם ניסו לשדלני שאשאר עמהם ואפנה ל''תכלית'' (לשידוך הגון), כדרך בחור יהודי אחרי ששוחרר מעבודת המלכות. ביחוד הפצירה בי אמי על כך, כי השתוקקה להחזיק נכדים בחיקה. אמרתי לה: נכדים כן, יהיו בעזרת השם, אבל מהם תשבעי נחת לא כאן, אלא בארץ-ישראל. מאז שקדה להכין את כל צרכי לדרך ואפילו לשמרני באניה ממחלת הים. כששמעה ממישהו, שמיץ-לימון הוא האמצעי
31
