| התוכן | עמוד הקודם | עמוד הבא
|
בן 15 לבחור בן 21 והגיע זמני לשרת בצבא הרוסי. מובן מאליו שלא הרגשתי שום משיכה נפשית למילוי חובה פאטריוטיות זו בארץ שאיננה ארצי, אף כי נולדתי וגדלתי בה. תמיד הרגשתי את עצמי כאזרח ארץ-ישראל העברית לעתיד, ומה לי בצבא של הצאר הרוסי? הודות להשתדלויות שונות, שהיו נהוגות בישראל בימים ההם, נתן לי הרופא ארכה לשנה, כדי שאספיק להתפתח ולהתחזק ולהתאים את גופי לדרישות המוצגות כלפי מבנה-גופו של מועמד להיות חייל בשרות הצאר. לאכזבתו של הרופא הצבאי, והודות לאותן השתדלויות עצמן, לא הספיקה לי השנה להגיע למדות-הגוף הדרושות וניתנה לי ארכה נוספת לעוד שנה אחת. כשהגיע תורי לעמוד לבדיקה השלישית והמכרעת היה הענין קשה הרבה יותר. בשתי הבדיקות הראשונות, כשניתנת רק ארכה ל''בלתי-מוכשרים'' באופן זמני, עדיין נטוייה יד הקיסר על בני נתיניו ועודו מקוה שישרתוהו, אם גם באיחור. בבדיקה השלישית צריך להכריע, אם הנבדק הוכשר כבר לתפקידו הפטריוטי, או שהצאר מוכרח להתיאש מהאיש הזה ומשרותו הצבאי לעולם ועד. לכן בדיקה זו חמורה הרבה יותר. גם אני הרגשתי בכובד המשקל המיוחד של בדיקה מכרעת זו ובסכנה הצפויה לי ממנה, שאחרי שכבר שוחררתי פעמים אפול סוף-סוף בידי אדונים זרים ואויבים וכל ההשתדלויות הקודמות תהיינה, חלילה ,לשוא. אולם ככל שגברה הסכנה, כן הוגברו גם ההשתדלויות והאמצעים להעברת רוע הגזירה. אחרי ימים אחדים של הרגשת היותי ''מוטל'' על כף המאזנים ואחרי שעות אחדות של צפיה מתוחה וחרדה לגורלי ולעתידי, אישר סוף-סוף הרופא הצבאי, שאני אינני מוכשר לשרת את המלך והמולדת במדי-צבא. יש לשער, שהחלטה זו הביאה יותר תועלת לרופא מהנזק שגרמה למדינה. על כל פנים ניתנה בידי ''תעודה ירוקה'', שלפיה הנני משוחרר לחלוטין מהשרות בצבא. 30
|
|