| התוכן | עמוד הקודם | עמוד הבא
לדמשק.. . המחסור במזון גבר והלך. מפתח-תקוה אי אפשר להביא כלום. המושבות העבריות שבגליל רחוקות. בהיותנו בשטח החזית ממש לא היה אפשר לזוז בלי רשיון. שברוב המקרים לא ניתן. רק בקושי השגנו מפעם לפעם חיטים ודורה מערביי הסביבה ביוקר ובהקפה לפי שטרות ובריבית קצוצה. המחלות נתרבו. למרבה הקציר של מלאך המות התנהלו לעתים קרובות שיחות-תותהים בין שני הצדדים. רימוני התותחים הבריטיים הרבו לפקוד את כפרנו, שלפי ידיעתם היו בו מפקדה ומוסדות-שרותים של הטורקים. כדי להתגונן מפני רסיסי הפצצות התקין לו כל אחד כעין ''מקלט'' חפור באדמה, שהיה בו כדי להגן מפני רסיסים, אך לא מפני פגיעה ישירה. מובן, שלא תמיד הספיק כל אחד להסתתר במקלט לפני בוא הפצצה. על חללי המחלות נוספו גם הרוגי הפצצות. מאחר שהיתה סכנה לשאת את המתים לבית-הקברות הרגיל של המושבה, שנמצא במרחק מהלך חצי-שעה ממנה פן יראו האנגלים ממטוסיהם או מכדורי-התצפית שבמרומי האויר את תהלוכת ההלויה ויחשבוה לטור צבא ויפציצוה - לכן קברו את המתים בחלקת-אדמה קרובה למושבה ממזרח לה. היא נתמלאה כולה קברים של מתי המהגרים. אבל גם במקום זה לא היו קוברי המתים בטוחים בחייהם. אחד הקברנים נפגע פעם ברסיס פצצה בעצם היותו עסוק בקברות מת ונהרג בו במקום הפצצות פגעו לפעמים גם בבתים. בעיקר היו הפצצות מכוונות לביתנו, כפי הנראה נודע לאנגלים שהמפקדה שוכנת בו. פעם פגעה פצצה בפינת המטבח והרסה חלק מהקירות ותנור הברזל. בפעם אחרת פרצה פצצה כעד הקיר לחדר השינה, ריסקה את ארון-הספרים ופיזרה את הספרים לכל עבר.. הישיבה בכפר-סבא היתה בחזקת סכנה מתמדת. אנחנו, התושבים, נשארנו בכל זאת שם כדי לשמור לפחות בעינים, על בתינו ורכושנו. גם המהגרים ברובם נאחזו כאילו בצפרניהם 140
|