|
במקום הזה, הקרוב ביותר ליפו מחוץ לאזור הפינוי, מתוך תקוה, שבמחיר היסורים הללו יהיו הראשונים לחזור הביתה כאשר אך תכבש המושבה בידי הבריטים הקרובים כל-כך.. . ועד ההגירה, שעבר לצפון הארץ אמנם השתדל לא פעם להוציא את המהגרים ולהעבירם צפונה, למקומות שקטים יותר. הוא עמל לא מעט להשיג רשיונות מהמפקדה לשלוח עגלות מהגליל להסעת המהגרים. השגת העגלות גם הוא דבר לא קל ולא פשוט בימים ההם. המפקדה שבכפר-סבא לא ראתה בעין יפה את מציאותם של המוני מהגרים וישוב אזרחי בכלל בשטח החזית ממש. פעמים רבות ניסתה איפוא גם המפקדה בשידולים, באיומים,בהאשמות בריגול ובאהדה לאויב להניע את המהגרים שיעזבו את המקום. עזרו לכך גם הנגישות והסחיטות ונסיונות השוד מצד החייליים על דעת עצמם והחיפושים אחרי ''משתמטים'' ומאסרים רבים. לא פעם גם נגשו להוציא את המהגרים בכח, אך על פי רוב הצלחנו להניסם בפחד-מות באמרם, שיש חולים במחלות מדבקות בבית, מפעם לפעם נמצאו מהגרים מעטים, שכשל כח סבלם ועברו צפונה, אך רובם הגדול התעקש להשאר על אף הכל בקרבת יפו בתקוה לגאולה הקרובה. אגב, עלי לציין, שהמפקד שגר בביתנו התיחס אלינו באדיבות, חיבב את ילדינו, הושיבם על בירכיו והרשה להם לקרוא ''אלו, האלו'' לתוך שפורפרת הטלפון הצבאי (שעשוע נדיר מאד לילדים בארצנו בימים ההם). כשבאו חיילים להרוס את אורוותנו משום שהיו זקוקים לקרשים, גרש אותם בנשק ביד. כמו כן יש להודות שבזמן שחנו חיילים גרמנים בכפרנו היו אדיבים ונוחים הרבה יותר ביחסם אלינו. לפעמים גם חילקו לילדים מהמגדנות שבאו להם בחבילות. בראותם שאנו משתמשים במנורות של שמן ופתיל בצלחת, מחוסר נפט, עזרו לנו לסדר מנורות קארביד פרימיטיביות, מתרמילים של רימוני יד וגם המציאו לנו קארביד משלהם. אך לחיילים הטורקים בעלי בריתם התיחסו כלכלבים מצורעים.
141
|
|