אף כי העזרה המסורה מצד הרופאים והמטפלות בחולים הצילה בני-אדם רבים ממות, אולם בכל זאת קצר המות את קצירו למכביר. במשך תקופת ההגירה נתמלא קברים בית-קברות מיוחד על גבול המושבה ממזרח.

כך הפך כפרנו הקטן ל ''עיר'' בת כמה אלפי תושבים. בה היו גם כעין מוסדות עירוניים, כמו בית-ספר (בסוכות-ענפים) , בית-חולים (באורווה) ועיריה וכל אביזריה (ועד ההגירה). במשך הזמן הורגשו החיים של מהגרים כמו ''נורמליים'', כמעט, שכן אפילו הזדמנויות לעבודה כשכירי-יום נמצאו לרבים בשמירה בכרמים, בקטיף השקדים ובקילופם. שכר העבודה היה גדול פי שלושה וארבעה ממה שניתן לפועלים ערבים. בלבבות היתה התקוה, שבקרוב יבוא המלאך הגואל (כך כינו אז בחשאי את הצבא הבריטי) והמהגרים יוכלו לשוב לבתיהם. בינתיים, כל עוד קיץ, אפשר לדור גם בסוכות.

בסוף הקיץ תרע''ז (1917) בא נחשול של רדיפות על הישוב בעקב גילוי רשת שרות הידיעות לטובת הצבא הבריטי, שהתנהל על-ידי החבורה החשאית ''נילי''. מאז גבר יותר ויותר החשד (המבוסס למדי) של השלטונות, שכל היהודים, אף אלה שאינם עושים פעולות של ממש נגד הצבא הטורקי-הגרמני, הוגים בסתר לבם חיבה לאויב הבריטי. רדיפות אלו פסחו כמעט על קומץ התושבים והמוני המהגרים שבכפרנו, אך היחס העוין של השלטונות הורגש גם אצלנו. באותו זמן ירדו הגשמים הראשונים לאות אזהרה כי לא לעולם יוכלו המהגרים לגור בסוכות. אז נגשו בתמיכת ועד ההגירה לבנות בנינים כל-שהם לשיכון המהגרים מלבנים שלבנו באדמת החמרה ויבשו אותן בחמה. העבודה

138