קשה היתה הספקת המים מהבאר הפרימיטיבית היחידה עם גלגל ושרשרת לקהל הרב שמילא את המושבה. ועד ההגירה המרכזי השתדל לכונן על הבאר משאבה מוטורית, אבל לא הספיק אז להקים את המשאבה כי המנוע היה חסר חלקים שלא יכלו להשיגם. השאיבה במשאבה היתה קשה מאד, אך נמצאו אנשים שעבדו בשכר בקביעות והניעו את המשאבה כל היום בכח שריריהם. אולם גם אחר כך לא הספיקו המים לכל הצרכים. מחמת הצפיפות וחוסר הנקיון התחילו שורצות כינים על המהגרים וגרמו להפצת טיפוס הבהרות. אז סידר ועד ההגירה בית-חולים ארעי באחת הרפתות שבבנין הצבורי. הד''ר קריגר מתל-אביב והרופא המקומי צבי סלור שימשו בו כרופאים. אחיות נמצאו מבין המהגרים, אך היה צורך גם בעזרת מתנדבות. גם בית-תבשיל סודר בעזרת ועד-ההגירה להזנת הרעבים.

באותו הזמן הגדילה רעיתי לעשות למען ילדי המהגרים ולמען החולים. קודם כל סידרה חלוקת חלב יום-יום לילדים, אף כי החלב היה אז יקר המציאות. משפשטה המגפה היתה עוברת יום-יום בין סוכות המהגרים וחופפת את ראשי המהגרים ורוחצתם בסבון ובקרבול, כדי לטהרם מן הכינים מפיצות המחלה. היא לא שעתה להזהרת הרופאים, שכאם לילדים קטנים אסור לה לבוא במגע עם נושאי המחלה המסוכנת. בראש ובראשונה ראתה חובה להושיט עזרה לסובלים, וה' הטוב בעיניו יעשה. כמו כן היתה מספקת חלב וביצים למחלימים אחרי המחלה, לבל יחלו שנית

137