אחד האמצעים לכך היה חיפוש אחרי ''פרארים'' (משתמטים מהשרות בצבא), למרות שלפי החוק העותומני אין חובה זו חלה על מהגרים. כל חוק שהיה בו משהו לטובת היהודים לא היה לא תוקף. רק שנמצאה בחוק אמתלה להציק לנו ולסחוט מאתנו שלמונים, אז נתמלא ההוראות בשקידה ובכל חומר הדין.

פעם ביום שבת בבוקר, כשעמדנו בתפילה בצבור בבית הרופא סלור, באו חיילים טורקיים , תפסו כעשרים מהמגרים, ברובם זקנים, פטורים לפי גילם מהצבא, ולקחו אותם לקלקיליה כמשתמטים שנאסרו. אחרי השתדלויות שוחררו. בצהרים חזרו ברגל לכפר-סבא, עייפים מהחום ומההליכה. שוב היה מעשה פעם בערב של יום חול, באו חיילים, אסרו את כל התושבים, וגם אותי בתוכם, והוליכונו לקלקיליה. אחרי לינת שני לילות באורוה העבירונו לבית-הסוהר שבטול-כרם, לבנין ענקי על ראש הר. שם היינו בין המוני אסירים ערבים. בינתים היו הנשים והטף שבמושבה שרויים באימת-מות, שמא הוצאו הגברים בכוונה מהמושבה, כדי שתושבי הכפרים שמסביב יוכלו להתנפל עליה בלי לחשוש מפני גברים שיגינו עליה. באה רעיתי עם הרופא סלור לטול-כרם להשתדל לשחררנו. הודות להתערבותו של ראש עירית טול-כרם שוחררנו על סמך התעודות שבידינו בתור ''כלי קודש'' מאת החכם-באשי. יואל אברוצקי ונתן רפופורט, שלא היו בידיהם תעודות כאלה, נשלחו בידי משמר מזוין לדמשק, אך בדרך הצליחו להמלט ולהגיע הביתה בריאים ושלמים.

ביקורי החיילים לחפש משתמטים היו תדירים מאד, כי באמת היו מרובם הצעירים בין היהודים והערבים שלא חשקו

136