למשפחות המהגרים היו ילדים. בין המהגרים נמצאו מורים אחדים מבתי-ספר שונים שבתל-אביב (א. ארנון, יוסף ריבלין, סוקניק, יונה וגוטמן). ביזמת ועד ההגירה נתארגן בית-ספר. צורפו ללמודים גם הילדים המעטים של התושבים המקומיים. גם את בית-הספר הזה שיכנו בסוכות שהוקמו ביער של פסקל שבקרבת המושבה. הלימודים נמשכו בו עד שהגיע זמן סיום שנת הלמודים. אז ערכנו חגיגת-סיום בהשתתפות בל הקהל הרב, שמילא אז את המושבה. נשי התושבים הכינו מעשי מאפה לחלק לילדים בחגיגה. בדברי הפתיחה ברך מר ארנון את הילדים, שיזכו לבוא ולבקר בחורשה את מקום בית-ספרם בכפר-סבא הגדולה והרחבה, אשר בה יהיו בתים למאות ותןשבים לאלפים. לפי מצבנו העלוב אז נראו דבריו כחלומות-הזיה. אך האופטימיות היהודית לא רצתה להכנע להווה הקודר. ואכן בנוגע לכפר-סבא אישרה המציאות את חזונו של מר ארנון, נערכה החגיגה בכל העליזות והשמחה, כמו בימים הטןבים שמלפנים: בשירים, ברקודים, במדורה ובתהלוכת-לפידים. ליום אחד התרוממנו מעל לים הצרות, האופף את כולנו.

סידור חיי המגורשים במקום קרוב כל כך לעירם ודאי היה כצנינים בעיני אנשי השלטון, שלא ראו את היהודים בעין יפה. לגרש את המהגרים הלאה לא יכלו, כי הידיעות על הגירוש מיפו ועל האכזריות שבביצועו הועברו על-ידי החבורה החשאית ''נילי'' למצרים. משם העבירן אהרן אהרנסון טלגרפית לעתונות שבעולם הגדול. קם רעש גדול כל-כך, שמאיטאמבול באה פקודה דחופה למצביא ג'מאל פחה לשפר את היחס כלפי המהגרים

135