לפנות ערב לקחו השוטרים את שלשתנו ליפו, על אף תחנוני משפחותינו שישאירונו ללון בבית בליל השבת. השוטרים עלו על סוסיהם והחזיקו את רוביהם מכודנים. אנו צעדנו לפניהם ברגל, בטוחים בצדקנו, שמחר ישלחונו לחפשי. בחצות הלילה הגענו למחנה בידואים בדרך. השוטרים הכניסונו לאחד האהלים והם התחלפו בשמירה עלינו בפתח האוהל. בבוקר השכם העירו אותנו להמשיך את דרכנו. בשמונה בבוקר הגענו ליפו, כשהיהודים נשאו טליתות תחת בית-שחיים והלכו לבית-הכנסת לתפילת שבת. הם הביטו בנו נבהלים. אחד כיוון את דרכו לעבור בקרבתנו כאילו לתומו וזרק כלפינו שאלה בלחישה: ''יהודים, במה מאשימים אתכם?'' אני החזרתי לו בלחישה: ''רק ברצח, לא פחות ולא יותר''. הוא מסר את תשובתי לשאר היהודים, שנתעצבו מאד. אנו הלכנו קוממיות, גאים בנקיון-כפינו מפשע, עד שהוכנסנו לבית-הסוהר, שהיה אז במרתף ה''סראייה''. דלת-הברזל ננעלה מאחרינו.

בו ביום מיהרה רעיתי לפתח-תקוה להודיע על המקרה לועד כפר-סבא שמושבו היה שם. ביום א' בבוקר באו עמה ליפו אברהם שפירא ושני חברי הועד שלנו, פרץ פסקל ובנימין יהלום. קודם כל קנו לנו באמצעים הרגילים (תמונות-תבליט של הקיסר נפוליון הראשון, כובש יפו, על גבי מטבעות-זהב צרפתיים ובקבוקי קוניאק מתוצרת ראשון-לציון) ''יחס מיוחד'' מאת מפקח בית-הסוהר. הוא נעתר ל''נימוקים'' אלה והרשה לנו לבלות את

126