פעם אירע לי מקרה חמור, שבו לא היה עבדול ראזק אפנדי יכול לעזור לי, משום שהענין עבר לסמכות השלטונות ביפו.
עם כל השמירה בעינים פקוחות לא יכולנו להשמר למדי מפני הגנבים, שהיו משכללים את מלאכתם יותר ויותר ומגבירים את העזתם. פעם הוציאו את כל כלי המטבח של אחד מתושבינו, פעם התגנבו לאורוה דרך הגג והוציאו את השעורה שבעל האורוה הכין לבהמותיו למשך כל השנה. ובפעם אחרת גנבו עגלה. במקרה זה גילה השומר הראשי אליהו איתן, שהעקבות מוליכות למחנה הבידואים של אבו-קישק. איתן מסר הודעה על כך למשטרה בטול-כרם. משם באו שני שוטרים רוכבים ויחד עם איתן רכבו אל מחנה הבידואים. הללו קידמו את פני השוטרים ביריות. השוטרים ואיתן ענו להם בלשון דומה. כתוצאה מחילופי היריות נהרג בידואי צעיר מהמחנה. ראשי השבט לקחו את ההרוג, הביאוהו ליפו (בירת המחוז שהמחנה שייך אליו), הניחוהו על מדרגות ה''סראייה'' (ארמון הממשלה), להראות לעם ולשרים אשר ביפו, שהיהודים רצחו אחד משבטים. הם האשימו ברצח את אליהו איתן, אותי ואת בן-ציון זטלר, אף כי אנחנו לא היינו שם. לפי חשבונם יש תקוה לסחוט סכום גדול יותר ככופר-נפש, אם שנים מראשי המושבה יהיו גם הם במאסר.
אמנם אירעה ההריגה בשטח נפת יפו, אבל מאחר שהנאשמים נמצאים בשטח נפת טול-כרם היה צריך לפי הסדר להטיל את תפיסתם על משטרת טול-כרם. זו היתה בודאי קובעת מיד את השקר שבהאשמה. אך באותו זמן לא דקדקו כל-כך בעניני סדר
125
