מכה מיוחדת לחקלאות בכלל ולחקלאות העברית בפרט בימים ההם היתה ''מכת המעשר''. לפי החוק היה המס החקלאי לממשלה 12% של היבול. הוא נקרא ''עושר'', כלומר: מעשר. את המס הזה היה מושל המחוז מחכיר לאדם פרטי בסכום מסוים, אחר-כך היה החוכר גובה אותו לעצמו מאת החקלאים בתוקף ממשלתי. לעת הצורך היה משתמש בעזרת המשטרה. על פי רוב היה תוכר כזה נוגש את החקלאים ונוטל מהם הרבה יותר מהשיעור החוקי. בהתנגדות להערכתו היתה כרוכה בפרוצידורה קשה ומסובכת וברוב המקרים היתה לשוא. באחת השנים סבלנו גם אנחנו צרות רבות מהמכה הזאת. זו היתה השנה שלפני פרוץ מלחמת-העולם הקודמת. ה''מעשר'' של כפר-סבא הוככר אז לראש עירית יפו. השומרים המוגרביים שהעמיד בכרמינו, שלא נגנוב ''2טבל'' מהיבול של עצמנו, היו מתקוטטים עם השומרים היהודים שאנו העמדנו לשמור על היבול מפני גנבים מהחוץ ומפני שומריו של החוכר. סכסוכים אלה והתנהגות השומרים המוגרביים גרמו לנו צרות רבות. אמנם זה קרה רק פעם אחת. בשאר השנים עבר אצלנו תשלום ה''מעשר'' באופן שקט וחלק. החוכר הקבוע למס שלנו היה עבדול ראזק אפנדי מכפר טייבה שליד טול-כרם, איש אדיב וידידנו הפרטי. בביקוריו בכפר-סבא היה מתאכסן אצלנו. הוא היה נוטל כמה שמגיע לו לפי המכסה החוקית והיה נפרד מאתנו בשלום. באחת השנים הזמין אותי לכפרו לגפר לו את השקדים שקיבל בחלקו. עבדתי אצלו שבוע ימים בארגז גדול שלקחתי מחברת ''השקד''. לנתי בבית הכנסת-אורחים של הכפר. למזוני נתנו לי פיתות, זיתים, דבש וביצים למכביר. בעבודה גזר לי בנו, שבמהומות

124