בהזדמנות זו עלי להזכיר את חלקם של יהודי ירושלים בכפר-סבא. חוץ מר' דב ויינברג, שהיה תושב קבוע במושבתנו, היו כמה בעלי נחלאות מבני ירושלים שוהים אצלנו רק באפן זמני. בתקופה הנטיעה, החרישה וההרכבה היו מתגוללים כמונו, - הפועלים והנוטעים הראשונים - באורווה הכללית, אכלו לחם צר ושתו מים מרןפשים. לשבתות היו נודדים לפתח-תקוה וחוזרים ביום א' לכפר-סבא. בערבים היו מתפללים בצבור ומשתפים אותנו עמהם. אחרי התפלה היו יושבים ולומדים בגמרא לאורה הדל של המנורה המפויחת. אחרי סיום עונת העבודה הבוערת חזרו ירושלימה למשפחתם, לבית מדרשם וליהודיהם בישיבה. כעבור כמה שנים, כשהכרמים התחילו להניב פרי, היו הירושלמיים באים בכל שנה לסדר את קטיפת שקדיהם ואת עבודות הייבוש, הקילוף והגיפור - עד למסירתם למחסן חברת ''השקד'' לשם מכירה במדינות הים. כל פעם שבאו הביאו עמהם ריח של תורה לכפרנו הקטן. הם היו מזכירים לנו כי הקפוטה וה''ארבע כנפות'' נמנים על התלבושת היהודית והמשא-ומתן בגמרא וניגוני חסידים הנשמעים על יד ערימות השקדים של הירושלמיים, הם צלילים והדים מההווי היהודי.

בין הירושלמיים הללו היו טפוסים מענינים ביותר. כאן אעלה את זכרם של אחדים מהם, ששמותיהם נשמרו בזכרוני: ר' ישראל משה גולדשמידט היה למדן שופע תורה וחכמה, שאהב להתקרב אלינו, הצעירים, ולהוראות לנו את המאור שבתורה. על חלקת אדמתו בתוך המושבה נטע חורשת אתרוגים בלתי-מורכבים, כדי שאותם ה''מהדרין'', שמתוך החומרה שהחמירו על עצמם לא לברך על אתרוג מורכב היו מעדיפים לקנות בארץ-ישראל אתרוגים מקורפו שבארץ יון, יוכלו מעתה לברך על אתרוג ארצישראלי שכשרותו מספיקה אפילו לפי דעתם. בעונת ממכר האתרוגים היה שוכר לו בתל-אביב מקום בחנות להציע לקהל את סחורתו הכשרה

120