בשטר-הקנין היה לכל אחד מגרש בשטח שנועד לבנינים. וכעת, כשבאה האפשרות המעשית לבנות בתים הוחלט שכולם יבנו ברחוב אחד, במקןם הקרוב ביותר אל הבאר (כיום: רחוב הרצל). על-ידי הגרלה נקבע מקום מגרשו של כל אחד ונמסר לרשותו. אז נגשנו לפעולה ממשית. הכינונו תכניות בנין (אני סדרתי את תכניתי ל-4 חדרים, מטבח ומרפסת גדולה), סימנו את היסודות והבאנו אבני ''דבש'' מסידנא עלי שעל חוף הים, מרחק שעתים מכפר-סבא, סיד הביאו לנו על הגמלים מהרי אפרים. רבות היו צרותינו בכיבוי הסיד. לכך דרושים מים בשפע. היינו מוכרהים להכים חביות רבות בחצרות, לשאוב מים בלילות מהבאר בגלגל-יד ולהוביל בעגלה אל החביות שבחצרות. אחר-כך יכול היה כל אחד לכבות סיד לאור היום רק בהתאם לכמות המים שהספיק לאגור בלילה, בעזרת אשתו ובני משפחתו, שהשתתפו אתו בעמל יומם ןלילה. הרגשנו כאלו נגולה אבן כבדה מעל לבותינו כשגמרנו את כיבוי הסיד ונפטרנו ממסעי השאיבה בלילות.

116