עם כל ההקלות שחלו בחיינו בהקמת הבנין, חפירת הבאר ויסוד ''קאנטינה'', עדיין העיק עלינו הקושי העיקרי: היותנו מנותקים ממשפחותינו ששה ימים בכל שבוע. בכל יום היינו מוסיפים שעה - שעה וחצי על זמן העבודה. ביום ו' היינו משכימים בעוד חושך ויוצאים לעבודה, כדי להשלים את הזמו שאנו מפסידים ביום ו' בנסיעה לפתח-תקוה וביום א' בחזרה משם. בשבוע שעבדו סוסים בחרישה בכפר-סבא, היתה השמחה במעוננו. ביום ששי כזה היינו מעמיסים את הכלים על העגלות ונוסעים הביתה ''כמו אדונים'' בקול שירה (אם כי קשה לומר, שהנסיעה בדרכים ההן היתה נעימה, התקוה, שבמהרה נגיע הביתה אל משפחותינו ונהנה מכל תענוגי השבת, כמו אנשים מן הישוב). כשלא התארחו סוסים אצלנו, היינו מעמיסים את הכלים על חמור משותף לאנשים אחדים וחימרנו אחרין ברגל - מכפר-סבא עד ביר-עדש בחול עמוק. משם עד גשר הירקון על האבנים החדות של הכביש הטורקי המקוקל תמיד. משם עד פרדס גרינשטיין שב''חמרה'' היתה כברת-ארץ יחידה, שההליכה היתה נעימה עליה - אדמת חמרה נוקשה. - ממנה עד פתח-תקוה שוב בחול עמוק. אך את התלאות שבקטע האחרון כבר נשאנו בשמחה, שכו הורגשה קרבת
110
