| התוכן | עמוד הקודם | עמוד הבא

בדבר זה משום פגיעה בריבונות המדינה, שכן אותה חסינות עצמה מובטחת, על סמך ההדדית, גם לבנינים הדיפלומטים שלה בארצות אחרת. חוץ מזה הרי מתנהגים הדיפלומטים הזרים לפי הנימוסים הדיפלומטים ואינם נותנים, כרגיל, סיבה לביקורי משטרה בבתיהם. אבל כשחסינות זו חלה על המוני אזרחים פשוטים ולפיה אין שוטר עותומני רשאי להכנס לדירותיהם בלי קאוואס של קונסול זר, - זוהי כבר השפלה גלויה ותדירה של סמכות המדינה. לכן אין פלא, שהשלטון העותומני השתדל בכל האמצעים למנוע העברת נכסי-קרקע על שם זרים. מה יעשו יהודים, שאינם רואים את עצמם כזרים בארץ ירושתם וגם אינם רוצים לוותר על הגנת הקונסולים בפני שרירותם של אנשי שלטון רקוב? לשם כך היו קונים כברת-ארץ גדולה - כדי יסוד מושבה - ורושמים אותה בספרי-האחוזה העותומני על שם אזרח עותומני מהימן, שאין לפקפק בישרו ואין לחשוש כלל, שהוא או יורשיו ידרשו לעצמם בעלות בפועל על האדמה, או שהיו רושמים את הקרקע על שם נתין נשוא-פנים של מעצמה גדולה ממערב-אירופה או מאמרירה. (כך רשמו את אדמת כפר-סבא על שם נרסיס לוון, מנהל משרדי חברת ''כל ישראל חברים'' או ''אליאנס'' בפאריס) זה נקרא אז בישוב: רישום הקרקע על ''שם מושאל''. אחר-כך היו הבעלים האמתיים של חלקות-הקרקע מחזיקים בהן בתור ''אריסים'' של בעל ''השם המושאל''. על האריסים הללו היו מוטלים כל חובות המסים לממשלה, באופן שלבעל-הקרקע הרשום לא היה שום מגע עם השלטונות. במשך עשרות שנים לא הרגיש שום טובת-הנאה או צרות בגלל היותו ''בעל אחוזה''. מאחר שהאיסור מטעעם הממשלה העותומנית חל רק על רישום זכות-בעלות לזרים בלתי-רצויים, ולא על הכירות ואריסות, לכן לא יכלו השלטונות למנע באמצעים חוקיים את ההתישבות העברית. כיצד הובטחה הבעלות של בעלי-הקרקעות 107