|
אלה היו צעירים עליזים מבני פתח-תקוה. מחוסר שעשועים אחרים היו מתבדרים בשיחות קולניות עד שעה מאוחרת בערב בתוך הצריף, מבלי להתחשב בתחנוני העייפים לישון. כן אהבו את ה''ספורט'' של זריקת סלים, מגבות רטובות ומכל הבא ביד איש אל רעהו. ביחוד הצטיין במשחק זה לייבל ליפקס. לא פעם קרה, שהחפץ הנזרק פגע במנורת-הנפט הקטנה (מספר 3) שאורה הדל נאבק עם פיח העשן התמידי המכסה את שפופרתה. השפופרת היתה נשברת. אם אינה המזל הרע, שאסון זה קרה בתחילת השבוע, היינו מוכרחים להיות יושבי חושך עד ראשית השבוע הבא, כשנביא אתנו שפופרת חדשה מפתח-תקוה. עוד הומצאו על ידם ''משחקים'' שונים לטיפול ברגלים ארוכות, שבלטו בשעת שינה מהאצטבה לחלל הצריף. רגל כזו כאילו היתה מתחננת ממש אל ה''שקצים'' חשובבים, שיקשרוה בחבל אל השלחן. ה''חבריא'' היתה זורקת אחר-כך סלים ומגבות אל בעלהרגל הקשורה, כדי שיתעורר וינסה לקום, ואז יוכלו לצחוק להפתעותו הבלתי-נעימה. עוד משחק היה להם: היו מקפלים פיסת-נייר ארוכה בין אצבעות רגלו של אחד הישנים ומציתים את קצה השני. כשהיגיעה האש אל בשרו היה מתעורר וצועק ומקלל. מים היתה מביאה לנו בקביעות ערביה בכד על ראשה מהבאר שליד ''נבי בנימין'', כמהלך שעה מהצריף. בימים שהיו אצלנו סוסים לעבודה, היו מביאים בעגלה שלש חביות מלאות להשקאת הסוסים. אגב, בזכות הבהמות, היו גם לנו מים בשפע... ממה שהשאירו הסוסים בחביות. ''אדם ובהמה תושיע - - -''. אוכל הבאנו אתנו לכל השבוע, כל אחד לעצמו. הואיל וקרו מקרים, שצידתו של מישהו מהחבורה אזלה לפני הזמן, הנהגנו ''קומונה'' בארגז המזון. כל אחד הכניס מה שהביא וכולנו אכלנו יחד מהמחסן המשותף. לא פעם נמצא מי שניצל את הסדר הזה לרעה: הביא צידה מעטה ודלה וסמך על כל הטוב שיביאו אחרים.
105
|
|