החזית המכרעת (לקח מלחמת כפר-סבא), מאת י. בנקובר
דבר, יום חמישי, נובמבר 01, 1934
משמרת כפר-סבא היתה לסמל ולדגל. לסמל בשביל כל פועל בארץ הרוצה למלאות את תפקידו החלוצי ולא להיגרר אחרי קוניוקטורה חולפת; ולדגל בשביל כל המחנה הרב של הנוער החלוצי בגולה המתחנך לעליה ולחיי עבודה.
אבל מלחמת העבודה העברית שימשה גם גורם מלכד לכוחות הריאקציוניים בישוב (''התאחדות האכרים'' וריביזיוניסטים) ולכוחות הליקבידציוניים בצבור הפועלים (הפרקציה ופוע''צ שמאל). המלחמה הזאת עברה את גבולות כפר-סבא והשרון ונעשתה למלחמה ציונית גדולה. ויש צורך לסכם שלב ידוע במערכה הזאת, לברר את ההישגים וללמוד מהכשלונות, למען נוכל לקבוע את הקו לחידוש הפעולה להחזרת העבודה העברית בשרון.
צבור הפועלים בארץ ניהל את מלחמתו לעבודה במשק העברי תוך חליפות ותמורות. בעקבות ההסתערות באה נסיגה, אחרי שנות גידול וגיאות היו גם שפל וחירום, ספיקות, יאוש ואכזבה נתחךפו ברגעי אמונה, תקוה והתאמצות.
אבל את המושבה לא עזב הפועל העברי. החברה הפנימית, שעלינו הוטל התפקיד ההיסטורי לפלס דרך למושבה - חיזוק ואימץ גם בשנים המרות כיותר. עוד במושבות הראשונות בזכרון-יעקב ובמטולה, ביסוד המעלה ובעקרון - מקומות של אברות עברית הנתמכת בכספי העם ומעבידה פועלים ערבים - הרימו פועלים עברים - שחיו בודדים אז ומעטים - את דגל המרד במציאות והכריזו מלחמה ללא ויתור על תוכן הציונות. של העליה הרביעית הביא לנו גם משבר פנימי, התחילה התפוררות של קבוצים, עזיבת המושבה והעיר ולבסוף גם עזיבת הארץ. מיד אחרי זה הועמדנו בפני מלחמת פתח-תקוה. פני החזית נשתנו. משמרות פ''ת הפגינו בפני העולם היהודי שכיבוש העבודה חדל להיות ענין של התאבקות פרטיזנית של בודדים, והיה למלחמתו של כלל צבור הפועלים, ששימש בזה ביטוי לצרכי העם כולו השואף לחיים לאומיים שלמים בא''י. מאמצי החדירה ההמונית למושבה וגיוס געת הקהל הציוני הביאו אותנו לשרון העברי, שקם לעינינו כנס גדול. בתקומת השרון והתרחבותו המתמדת ראינו תמיד את היכולת הגדולה של המשק העברי העולה לריבוי בלתי פוסק של פועלים עברים, ליצירת יחסי עבודה הוגנים ולחיי תרבות במושבה, בניגוד לשעבוד המביש שהיה שורר במושבות הישנות המעורבות. ידענו להעריך את השרון ולשמור על אפיו העברי. אבל האינסטינקט המעמדי הצר של קומץ אכרי כפר-סבא המודרבים ע''י ''התאחדות האכרים'' לא רצה בשום פנים להשלים עם הברכה הזאת.וכך הגענו, לאחר רוגז במשך שנים, למשמרות כפר-סבא.
ששה הם הגורמים שהשתתפו במערכת כפר-סבא וכל אחד מהם השפיע עליה כדרכו. והם
1) התאחדות האכרים,
2) הממשלה,
3) הריביזיוניסטים,
4) דעת הקהל,
5) הפועל הערבי,
6) ההסתדרות.
בימי קוניונקטורה עולה בכל הארץ, בזמן של התרחבות בלתי פוסקת במשק המטעים שהצריך אלפי פועלים נוספים, בזמן שמכל פינות הארץ עלתה הזעקה לידים עבדות - בזמן הזה ראתה ''התאחדות האכרים'' שעת כושר לעצמה להשתחרר מעול העבודה העברית.
הרגשנו את גודל הסכנה. פועלי כ''ס בעזרת כל ההסתדרות אזרו את כל כוחותיהם לשם גיוס מכסימלי של פועלים ולא דרשו מן האכרים אלא ריגולציה בעבודה, למען עבור את התקופה הקשה של חוסר פועלים - עד בוא העליה החדשה. רק מסירת נפש בלתי רגילה והחרדה הרבה לגורל השרון עזרו לנו להתגבר על הקשיים, על כל נסיונות השבירה, ע''י הכנסת פועלים ערבים, ואחרי התאפקות ומלחמה קשה - הגענו לידי הסכם. רבים בתוכנו פקפקו ברצונם של האכרים ובהכשרתם לשמור על ההסכם. אולם הכרתנו העמוקה, כי הענין הוא גורלי ושהדרך היחידה להבטיח את צרכי המשק אגב דאגה לתנאי עבודה הוגנים לפועל הוא בהסכם עבודה - ההכרה הזאת חייבה אותנו להסכם.
שני תנאים הוצגו ע''י האכרים: הוספת פועלים ורמת התוצרת. גם אנו הערכנו את החומרת השאלה, ולמרות המחסור הרב בידים עובדות, הבטחנו להמציא את הפועלים הדרושים. ואשר לרמת התוצרת אמרנו, שאנו מוכנים לועדה משותפת של אכרים ופועלים, שתקבע את מכסת התוצרת ועל פיה ינהגו בכל המקומות. האכרים הבטיחו, שבאם נמציא את מספר הפועלים הדרוש, יוציאו את כל הערבים מהפרדסים.
במשך יומיים אחרי חתימת ההסכם, הומצאו כל הפועלים הדרושים, שגויסו ממשקי העמק ומפועלי חיפה, רובם המכריע פועלים חקלאים ותיקים. אותה שעה הגיעה גם ועדת התוצרת לידי הסכם בנוגע לסוגי עבודה שונים. אבל האכרים חיפשו כל הזמן תואנות להכשיל את מאמצינו, כי יראו פו יצליח ההסכם.
למחרת ההסכם הוחזרו הפועלים מן העבודה - התואנה - תוצרת מעטה. ולמחרתו הוכנסו ערבים לפרדסים, שכלפיהם גילו האכרים סבלנות מיוחדת במינה, לימדו אותם לעבוד, כי היו ביניהם פועלים שזו להם הפעם הראשונה להחזיק במעדר. ההסכם הופר באופן גס ומחפיר. אין כל ספק, שרק עזרתה הנמרצת של ''התאחדות האכרים'', שהפכה בשנים האחרונות לרוח ריאקציוני מובהק וחרתה על דגלה את הסיסמה ''עבודה מעורבת במשק העברי כשוט נגד הפועל העברי - רק היא שנתנה בלב אכרי כפ''ס את העוז להכריז מלחמהבצורה פרועה כזו. רדיפת הבצע שלהם היה שלוב וקשור עם התקוה שהיתה נסתרת בתחילתה וגלויה וחריפה בסופה - לשבור את כוחה של ההסתדרות בחזית העבודה, ועל ידי זה גם בישוב.
כלום היה אמצעי פסול בעיני ''התאחדות האכרים'' במלאכת ההרס הזאת?
בזמן שכל הישוב העברי וכל התנועה הציונית לחמו מלחמה נואשת על עליה גדולה - הופיעה ''התאחדות האכרים'' כרוח מעודד ומחזק את הנטיות האנטי-ציוניות של הממשלה. ביד אחת עזרה לממשלה, ובשניה הסיתה בישוב ובדרך אמצעית גם בין הערבים. ועל כולם - מלשינות על ההסתדרות, מוסודותיה ואישיה. עוד זכורה לנו הסערה שקמה בין האכרים בשעה שבן גוריון העריך בועידה החקלאית את דברי מ. סמילנסקי (בענין מאקוב ברחובות), כמעשה מלשינות). אז ראו בזה אשמה כבדה ועלילה. והנה חזרה לענינו הלשנה זו בגלוי. נדמה, שעכשיו גם ''התאחדות האכרים'' לא תנסה להכחיש את העובדה, שהחוק נגד המשמרות שהוציאה הממשלה, הוא ילד טיפוחים של האכרים, ושרק תביעתם הבלתי פוסקת מאת הממשלה, בנימוקים של ''שלום ושקט'' בישוב גרמה לחוק הזה. שמענו גם בזמן האחרון את ההלשנה הגלויה של הועד החקלאי בכפ''ס באזני השלטון, במשפט האדמיניסטרטיבי נגד ב''כ ההסתדרות (אחד המלשינים העיקריים הוא גם חבר למרכז ''התאחדות האכרים'' - ואולי היה זה הפרס בעד מעשהו). הופעותיהם בכל משפט ומד הפועל העברי, התגנדרותם ב''שליחות החלוצית'' שהם ממלאים בהושיבם עשרות פועלים עברים בבתי כלא - מעיד למדי על שנאתם העיורת לפועל העברי ועל רמתם המוסרית.
את הסיבות לטירוף זה של האכרים - אם כי ההתנכרות שלהם לא חדשה היא, אלא נמשכת מיום שבא הפועל העברי לארץ - יש לחפש בפחד בפני כוחה המשקי, הישובי והארגוני של תנועת הפועלים ההולך וגובר והופך אותה לגורם פוליטי מכריע בישוב ובציונות. הפחד הזה עם התקוה שהריאקציה הגוברת בכל העולם וחידודי היחסים המעמדים בישוב יעזרו להכניע את הפועל העברי - אלה המריצו את התקפתם ועשו את מלחמתם למרה ונואשת ביותר
ואם היה עוד מישהו בישוב שקיוה, שאולי אם יחדלו המשמרות ה''מרגיזות'' והדאגה לעבודה עברית תימסר לידים נייטרליות, אפשר יהיה להניע גם את האכרים לשינוי עמדתם - בא הכינוס למען העבודה העברית ופיזר גם את החלום הזה. התאחדות האכרים סירבה לקחת חלק בכינוס זה ולא העלימו את הנימוק: רצונם להביא ''יהודים המסוגלים לעבודה חקלאית והרוצים בה'' והעיקר, ''יהודים פשוטים''. הפעם אין להאשים את האכרים בפוליטיקניות. דבריהם היו ברורים וגלויים המעידים למדי לאן פניהם מועדות.
אין ספק שעיכוב העליה הוא המכשיל את התאמצותנו במשך שנים להחזיק בעמדות עבודה במשק העברי. הממשלה אוטמת את אזנה מתביעת המשק העברי ומזעקת המוני ישראל הנרדפים. במשך שנים היה הנימוק של ''כוח הקליטה של הארץ'' תריס לצמצום העליה. עתה, כשגדל כוח הקליטה של הארץ ומחייב עליה המונית - הופיעו נימוקים פוליטים אחרים לעכב את כוח גידולנו. הפוליטיקה הזאת של הממשלה עוקרת אותנו מהכפר, מייקרת את שכר העבודה בעיר, יוצרת הפרש רב בין הפועל העירוני והכפרי, פותחת דרך לעלית אלפי ערבים מהסביבה, הופכת את הפועל העברי לאריסטוקרטיה מקצועית ומוציאה מידיו את כל עבודות היסוד במשק העברי. היא גם מצמצמת את היכולת הכלכלית של הארץ ומעכבת באופן מלאכותי את בנינה.
והממשלה ''עקבית'' מאד במלחמתה נגד העליה והעבודה העברית. אין היא מסתפקת בגזירות העליה, אלא מתערבת התערבות אקטיבית וחד-צדדית בכל סכסוך עבודה במשק העברי. במשך כל השנים הכריזה הממשלה על נייטרליותה בסכסוכי עבודה ועל רצונה לשמור על החוק והסדר בלבד. אמנם, ראינו שהכרזה לחוד ומעשה לחוד. אבל בזמן האחרון היינו עדים גם לשינוי פוליטי גם בהכרזה. הממשלה מדגישה בכל הזדמנות ומכל במה אחראית, שלא תשאיר את המשק העברי בידי הפועל העברי בלבד, ושהיא מלאה ''דאגה'' לפועל הערבי ורוצה שיעבוד דוקא במשק העברי. מגמה זו ניכרת בהתנהגות המשטרה בכל סכסוך עבודה, בעמדת בית המשפט לגבי לוחמי העבודה העברית, בהטעמה האידיאולוגית שבצד פסקי הדין. ברור, שאנו עומדים בפני מציאות חדשה. עבודת הפרך והמשפטים האדמיניסטרטיבים מבליטים זאת ביתר שאת. כי יש קשר בלתי נפרד בין גזירת העליה לבין גזירת המשמרות ושתיהן מכוונית לדבר אחד - לכפות עבודה ערבית על המשק העברי.
קשה כמעט לקבוע איפה נגמרת פעולת הממשלה ואיפה מתחילה פעולת ''התאחדות האכרים''. וכשם ש''התאחדות האכרים'' נעזרה במלחמתה נגד הפועל העברי בגזירות העליה והתערבות המשטרה והמשפט, כן שואבת הממשלה את הבטחון בדרכה האנטי- ציונית מעמדתה ויחסה של התאחדות האכרים. הברית הזאת של הזמן האחרון היא גורם עצום במלחמה נגדנו.