דבר, יום ראשון, יוני 01, 1930
יש צורך פנימי בסיכום עבודתנו במושבהף זה גם הכרחי להבנת המצב החדש ההולך ומתהוה עם גידולו המתמיד של הפועל העברי. במלחמת יום-יום אנו רגילים לכיבושים, לכשלונות ולפשרות, מבלי שתהא לנו תמיד היכולת לקשור את מעשה-השעה המוחשי והבולט עם ההיקף הגדול אשר למפעל כולו.
ארוכה הדרך בה עברנו עד כאן. קשה ומלאה קוצים, עשרות שנים, מהתחלת העליה השניה, לא פסקה התאמצות הפועל לכיבוש העבודה כמשק העברי. אין למדוד כל מלחמה לפי התוצאות הקונקרטיות. אמנם אין העליה השניה יכולה לציין כיבושים ממשיים, אולם הכרתנו היא, כי כל כיבושינו בשנים האחרונות הם פרי מאמציה של העליה השניה. במתי מספר, בלי הסתדרות מלווה ושומרת, בלי אמונה פנימית בנצחון, בים של עבודה זולה, בתוך התנכרות מצד האכר החלו את החדירה למושבה. היו עליות וירידות, הנה נכבשה עבודה וזיק התקוה לימים טובים התגבר, והנה נשמטה העמדה והפועל העברי מוחרם שוב. שנים נמשכה ההסתערות וסופה היה, קרבנות ומפח נפש. השתרדה דעה בין טובי חברינו, שאין כל תקוה במושבה קאפיטליסטית לחדירת פועל עברי. גם גם כיום רבים הותיקים המביטים על העמדות שכבשנו כעל קיום בדרל נס.
וכשאתה סוקר עתה את תולדות כיבוש העבודה, נזכר בבדידות האיומה שלותה את הפועל מיום כניסתו למושבה ואת חוסר התקוה לשנוי המצב, כל זה בתוך מציאות של ניצול מחפיר והעדר צרכים ראשונים בהספקה, בתרבות ובעזרת מידיצינית - מתגלה לפניך המעין ממנו שאבו חברינו הראשונים את כוח העקשנות ואת אש האמונה. היא תחושת-העתידות הבריאה שחוננו בה, הראיה מראש, שפועל העברי אינו רשאי ואינו יכול לוותר על חדירה למשק עברי, אלא אנוס עפ''י צו הגורל להלחם ולהצליח. ואכן, על אף ''חוק הברזל'' של המציאות הכלכלית, הלך הפועל ממפלה לכיבוש, מיאוש לתקוה עד שהגיע לאלפים במושבה. במלחמה הפארטיזאנית על זכות העבודה הצטבר נסיון, חושלה ההתמסרות החלוצית.
התקופה הראשונה הזאת הסתיימה לפני הרבה שנים. בימי מאורעות יפו ופתח-תקוה היתה רגע הרגשה שוכבו של הפועל העברי במושבה עולה שוב. נשמעו הבטחות והכרזות יפות, אך חיש מהר המירו אותן בהחרמה. תקופה זו הכשירה את הקרקע לתקופת חדירה יותר המונית ומסודרת. צעדיה הראשונים נשמעו בבוא העליה השלישית ואת בטויה הבולט קבלה עם עליה הרביעית. מיד אחרי ''מעבר'' בא נסיון לחדור ולכבוש. בכוח קולקטיבי מתחילןת להתארגן הבורות שונות, קמה תנועה קבוצית גדולה שמילאה וממלאה עד היום תפקיד עצום בביצור עמדתו של הפועל במושבה. שנות מלחמה עקשנית היו אלה. מלחמה ציונית גדולה, התאבקות קשה בין האכר הפתח-תקותי הלוחם ושומר על המסורת העלובה ובין הפועל העברי שעיניו לעתיד ולשנוי יסודי. מלחמת הקטיף בפ''ת והדה בגולה הוכיחו לנו את ערך המלחמה הזאת והגבירה בנו את ההכרה בצורך להמשיך את פעולת הכיבוש בדרך צבורית רחבה.
ובשנים האחרונות, יחד עם המשכת מלחמתנו בעד הגדלת כוח הפועל במושבה נכנסנו לתקופה של ביצור העמדות הנכבשות שהן תנאי להמשך החדירה.
לפני שלשה שטחי פעולה עומד הפועל בארץ - העיר, המשק העצמי והמושבה. קשה מלחמתו של הפועל בעיר ליצירת תנאי עבודה אנושיים ויחסים אירופאיים. גם בהקמת המשק העצמי של הפועל החופשי ממעבירים ומניצול מחפיר, יודע החבר את הסבל הממושך ואת ההתאמצות שלמעלה-מכוחות-אנוש. מלחמה לו עם הקדחת, פגעי הטבע, דלות-האמצעים, ניתוק מישוב, ואעפי''כ אין כלל להשוות את תנאי הפועל במשק העצמי לתנאי הפועל במושבה. אין כאן רק שאלה של הרמת המחיר או שמירה מפני הורדת המחיר (זוהי מלחמה רגילה המתנהלת בכל ארצות אירופה). אלא עומדים אנו לפני משק פיאודלי עם תנאי עבודה היודעים רק בקולוניות. והשאלה היא - הנוכל ליצור יחסים בין פועלי-אדם ובין נותן עבודה במקום שיש יחסים של מנצל קולוניאלי לעבדיו. על כן המלחמה כח קשה, כי המסורת של המושבה היא שעבוד והכנעה, כי הכוחות הצבורים הפעילים במושבות הן הרבה יותר ריקציוניים מאשר בערים - כאן מעילה בתפקידים הציוניים והיחודיים והתכחשות שלא תדע בושה. - די לנו אם נסתכל ל''סדר'' השורר בהנהלת מושבות כמו פ''ת. חדרה, וכו', את הלעג לכל דרישה דימוקרטיה, לעמוד על הרמה החברתית של רוב מנהלי הפוליטיקה במושבה.
אנו רחוקים מאד מהערצות ההנהלה של הגוש האזרחי בעירית ת''א, או היכולת הפנימית של ועדי הקהלות ביתר הערים אך בכל זאת רב ההבדל בינם ובין הנהלות המושבות. בערים יש לפחות התחשבות, ולו גם במדה זעומה, עם דעת הקהל, מרגישים חובה לתת את הדין. במושבה - הפקרות מוחלטת. המשטר החברותי הזה משמש גם קרקע מתאים להתפתחות הפשיזם, הוא גם מסביר את כל הקושי שיש לנו במלחמתנו לתנאי עבודה ויחסים אנושיים. רק בזמן האחרון יש לציין במספר מושבות הבראת האתמוספירה בעקב הגברת כוחו של הפועל. ושנוי המשטר החברותי נתן בידי הפועל כלים נוספים במלחמתו על הטבת תנאי עבודתו. האופייני במלחמה העקשנית האחרונה מצד התאחדות האכרים נגד הפועל, שמצאה את בטויה החריף בסכסוך כפר-סבא הוא שאין מזכירים כלל את שאלת השכר ושעות עבודה, אלא רק את הלשכה. אולם עלינו לזכור שיצירת כלים משוכללים מבטיחה גם את ההגנה על הצרכים החיוניים של הפועל. השמירה על לשכת ההסתדרות, או על לשכה מוסכמת משני הצדדים היא כיום הצו הקטגורי שלנו.
מרכז פעולתנו בתקופה הקרובה הוא ביצור הארגון, הקמת התא ההסתרדותי. ובקביעת דרכנו עלינו להתחשב עם הכוח שכנגד. והוא מורגן כיום לא לפעולה חיובית, ואינו מסוגל אפילו לעזרה הדדית בהקמת מוסדות משקיים משוטפים. אותו מלכדת השנאה המעמדית העמוקה לפעול העברי ולארגונו. ובשטח זה מגלה האכר אקטיביות. כל ההכרזות שלהם על לשכה ניטרלית נובעות מתוך רצון כדור לשבור ולהרוס את הלשכה שלנו. לא ליצור במקומה כלים משותפים , כי אם להשאיר חלל ריק ולהביא אנרכיה בשוק העבודה.
לשם ביצור כוחנו מבפנים נחוצים לנו פעולת ארגון חזקה והתישבות עובדת בקנה מדה רחב. בהתישבות האלף ובתכנית ההתישבות של עשרת אלפים משפחות יש לראות לא רק סידור של אלפי פועלים המחכים שנים להתישבות. הקפיטל הגדול זורם למושבה ומביא אתו כל הסגולות של משק קפיטליסטי. הצלחתנו היא בזה שבבוא בעל המשק לארץ לפגוש בצבור פועלים מאורגן וחזק, שיצטרך להתאים את עצמו ליחסים הקיימים במקום. חגורה חזקה של משקי פועלים סביב המשקים הקפיטליסטים הגדולים תגביר את עמדתינו, תגדיל את כשרון הקליטה של העליה החלוצית למושבה ותבטיח את האופי של המשקים הגדולים. בד בבד עם ההתישבות העובדת שתצא לפועל בשנים הקרובות ע''י המושבות מתרחב ענף המטעים שיעסיק אלפי פועלים נוספים. כל זה מקנה חשיבות מיוחדת לפעולתנו במושבה ועל ההסתדרות להוציא את המסקנות.
מכאן - למקומו של פועל המושבה בהסתדרות. קובלים אצלנו על שהפועל במושבה לא כבש את המקום המגיע לו בתנועה. הטענה הזאת נכונה היא. ויש רק להצטער שבגלל חוסר האקטיביות ההסתדרותית של הפועל במושבה אין עניניו מוגנים ע''י ההסתדרות. הפסקת התקציב לפעולה במושבות מצד ההנה''צ לא עוררה כל הגבה מצד ההסתדרות, חסר כל טיפול ודאגה לסידור העליה החדשה בעבודה והכנסתם לחיי הארץ. הכוחות הארגוניים והאינטלקטואליים של הפועל במושבה אינם מצדיקים את עמדתו הבלתי ניכרת בהסתדרות. ואם קרא מה שקרא - יש לכך סיבות יותר עמוקות:
1) הצבור במושבה יותר מדי צעיר. אולי זה ישמע כפרדכס באזני רבים. אבל אם נקח בחשבון את העזיבה ההמונית, אם נעיין במפקד האחרון של פועלי המושבות - ניוכח שהפועל שבא למושבה לפני 8 - 10 שנים ואפילו אח''כ - איננו כבר במקום. חלק עבר לעיר וחלק להתישבות.
2) רק בשנים האחרונות חדל הפועל במושבה לחשוב על מעבר והתחיל להרגיש את עצמו קבוע. הרגשת הארעיות מנעה ממנו את גילוי יכלתו הפנימיה. על כן לא היתה כל פעולה קונסטרוקטיבית במושבה. ורק במדה שהקביעות היתה לעובדה, יש לציין התחלות זהירות אבל חשובות להקמת קופות מלוה, אגודות צרכניות ובתי פועלים.
3) חוסר עזרה קונקרטית מצד ההסתדרות כולה לבצור עמדתו של הפועל במושבה. ההסתדרות הסתפקה בהערכה חיובית בלבד. אין כל עזרה תרבותית, אין כוחות אירגוניים בעלי נסיון חברותי ומשקי בהנהלת הלשכה וההסתדרות ולעומת זה מוציאים חברים ותיקים במושבה לתפקידים אחראים בהסתדרות: אין דאגה לתקציב פועלי המושבות ושום השתתפות מצד מגבית ההסתדרות - כל זה עיכב את הגידול עצר בעד גלוי האפשרויות הרבות הטמונות בצבור.
4) ההסתדרות החקלאית לא התאימה עצמה לשנוים היסוריים שחלו בחיי הפועל השכיר במושבה. למרות הדרישה הבלתי פוסקת של פועלי המושבות במשך שנתים לקריאת ועידה חקלאית - לאהושם לזה לב, בלי כל יסוד נדחתה הועידה. זה משתק את ראקמיביות של הפועל, כולא את הבטוי המלא לתביעותיו ובולם את המחשבה הקלקטיבית: בועידה החקלאית הקרובה נעמוד לפני הרחבת המסגרת והכנסת תוכן חדש. חייב הפועל במושבה ליהפך לאחדהכוחות המניעים בצבור הפועלים. פה ושם הננו רואים כבר את הצעדים הראשונים, בלתי זהירים לפעמים ובלתי מנוסים אבל צעדים ופעולות המעידים על התאזרות ועל נכונות לקחת את גורליו בידיו. אבל הוא זקוק עוד הרבה זמן לתמיכה ועזרה חברית מצד הצבור כולו ומוסדותיו. תביעתו של הפועל במושבה מוכרחה, איפוא להיות מופנית קודם כל כלפי פנים, כלפי ההסתדרות. רק בשיתוף ועזרה הדדית שהיא יסוד תנועתנו יכול הפועל במושבה לצאת לדרך עצמאית, ליצירת משטר חברותי חפשי, להשלטת העבודה העברית במשק העברי ולקביעת מקומו של הפועל כאזרח שוה זכויות במושבה.