במחיצת חברים, שכנים ושוטרים, מאת שמעון קושניר
דבר, 7 אוגוסט 1934
(דפים מפנקס)
אסירי כפר-סבא מפוזרים בשלושת בתי הסוהר. ביפו נשאר אחד, לירושלים הועברו שלושה. ברמלה הננו רוב: שבעת אסירים.
שלושה חברים כבשו את החקלאות בבית הסוהר ברמלה, ביצירת גינות פרחים - יש מאין. עוד שלושה שבועות עליהם לשבת.
אחד מהם פועל מגויס מחיפה מצטער: ''אילו רצו, הייתי נשאר עמכם ומפחית מזמנכם במאסר, אך אל תצטערו, חבריה, אין דבר, זה יעבור!''
ובלילה סח חבר שני:
- ''פרדס זה של אפשטיין, שנים השקעתי בו כוחות. כל שתיל ושתיל ידעתי ומלאתי מחסורו. נהלתי את העבודה בכל הנאמנות. והנה בשעת פירצה רצה גם בשעבוד נפשו וכאשר הבחין כי לא אבגוד, מסרני לכלא... וביום המשפט , כשהשופט ניאץ בנו ושם אותנו לפושעים הראויים להיעקר מהארץ, ישב בעל הפרדס והתמוגג מנחת ונענע בראשו בהסכמה מול השופט הזה... וכשהודיע השופט על פסק-דיננו, הוסיף לנענע בראשו בהנאה של סוחרי עבדים''...
והחבר המגויס מחיפה שיסע את השיחה בשירה חשאית. . ליל שבת, ערב חג, בנעימה עצורה שר אותו חבר שירי נפשותינו הכלואות בכלא וכולן דרור
הבקורים בבית הסוהר בימי החג הפכו להפגנה. לא ראה עוד בית הסוהר זה ביקורים כאלה. כל ביקור עידוד. הם מקילים, ומהדקים קשרים.
עם שקיעת השמש סוגרים איתני על בריחי הסוגר בלי מאור. החלונות גבוהים וסגורים. רק מדלת השער הנמוך אנו שואפים אויר לנשימה ורואים פס שמים צר.
קבענו בכל ערב שיחה על נושאים שונים. התחלו - בסיפורים על עלית כל אחד מאתנו לארץ. השבוע הראשון עבר בענין רב. ההתוודעות לאסירים שכנינו מענינת אף היא. הפושעים כאן הם לא גדולים. נדונו בעד גנבה או קטטה או עצורים לפני בירור משפטם.
השוטרים, שומרי הסוהר, מראיב את שליטתם במכות. מצטיין השוטר הנמוך. כל יום וטרפו. וכשהוא מסתער במכותיו אינו מבחין לאן. אחד האסירים הטועם את טעם ''מתנותיו'' לעתים קרובות מרים עיניו שמימה ומלה אחת בפיו: ''יש אלוהים''... פה מורגש כמה לא טוב שאנו כה רחוקים מהעם השכן.
אנו משוחחים בינינו בלי כל מחיצות.
הם מביטים עלינו בהערכת כבוד. מאסרנו, לפי תפישתם, כמלחמה בממשלה ובאכרים נותני העבודה. יודעים הם את שם ''ההסתדרות'', שהיא הכל יכולה והכל נותנת לחבריה. היהודים בארץ מחולקים. חלק אחד בהסתדרות והשני מחוץ להסתדרות.
אנו עובדים בגני הפרחים שעשיני סביב בית הכלא והמשטרה, ובגן המפקד האנגלי.
מגייסים שתילים ממשקי החברות וממקוה ישראל.
שזרנו ערוגת פרחים אותיות ''כפר-סבא'' למזכרת - בפרחי חלולינה (פורטולאק). מדי בוקר נפתחים הפרחים ומדי ערב הם נסגרים.
ארוכים הימים ונמשכים. כאן חשים את הטעם השלילי של אריכות ימים.
ובלילות קירות הביטון מלוהטים ימפיקים הכל חם מחניק. מבעד לרשת נשקפים כוכבים ספורים, עולמות רחוקים.
עברה שנה מאותו היום המר של האסון. שנה נוראה של שקרים וסבבי-משפט.
כמה דרושים כוחות להתגבר על כל מה שמתגלה סביבנו!
בימים אלו מחכים לפסק הדין. ויש הכנה לקראת כל אפשרות. הכנה לכבוש את הכאב.
וכי יש או יכולה להיות בתוכנו נקמה כלפי אלה שהיו שליחי התועבה? הנשוב מה שאבד לנו?
כל המשטרה עומדת על רגליה זה יומיים, וזה מורגש במאסר. השוטרים יצאו בכל תחמושתם לתל-אביב ולמושבות. אותנו סגרו ולא הוציאו לעבודה.
לעת ערב נודעו לנו תוצאות-המשפט...
מסרו לנו, כי יום הזכרון בתל אביב היה חדור יגון ודממה עצורה.
והימים עברו בשקט, בשלום.
מגינינו ההשוטרים שבו בתחמושתם מאוכזבים.
אחד מהם סח לי בגלוי לב:
- ''היודע אתה שהנני מצטער לקחתי עמי עשרה כדורים מיותרים... צר לי מאוד, שלא ניתנה ההזדמנות להשתמש בהן''...