הביתה כמו אדונים בקול שירה, כשלא היו סוסים היינו מעמיסים את הכלים על חמור ומחמרים אחריו ברגל עד פתח-תקווה, ביום ראשון השכם בבוקר, כשבחוץ עוד שרר חושך היינו יוצאים בחזרה לכפר-סבא",
בחורה יחידה
מרים ברץ, נכדתם של צבי ולאה אוסטרובסקי ובתו של יוסף לייב אוסטרובסקי, מספרת :
"היו אלה ימי קיץ ןהיתה עבודה רבה, אך לא היו תבשילים, מישהו מהפועלים העלה הצעה שנפתח מסעדה, בישלתי מרקים מעדשים ורודג'ל ודייסות מבורגול, בשר לא ראינו לנגד עינינו במשך כל השבוע, העבודה העיקרית היתה אפיית לחם, הפועלים אהבו לחם חם, בעד מנת מרק עם לחם שילמו מיטליק (כעשירית הבישליק), היו שלא שילמו כלל, ואיש לא דרש מהם, כל עבודת הבישול נעשתה על גבי תנור 'ציגון', אפילו פרימוס לא היה.
"תחילה החלטנו, שכל המשפחה תשב בכפר-סבא כדי לעבוד את אדמת אבא, מחוסר דיור במקום נסעו האחים הלוך ושוב מפתח-תקווה לכפר-סבא ורק אני, סבא צבי וסבתא לאה (שהיתה אשתו הששית) ישבנו בה בקביעות.
"מקום מגורנו היה בצריף גדול, שהוקם על-ידי קבוצת מגדלי משתלות בכפר-סבא, בצריף זה קיבלנו חדר קטנטן שבו שכנו הסב והסבתא ופינה בשבילי, רוב הפועלים עבדו בחריש ובזריעה ובכרמי שקדים, עבדו מזריחת השמש עד שקיעתה, לא שמעתי אז על שעות עבודה, או על תוספת שעות, מהעבודה חזרו עייפים, אולם לא חלפה שעה והחלו לרקוד, כל ערב רקדו עד שעה מאוחרת בלילה, ביחוד הרבו לרקוד כאשר לא היה לחם, וזה קרה לא פעם בחדשי החורף, כאשר אי-אפשר היה לנסוע לפתח-תקווה, באותו זמן התקינו מקומות לינה בבניין הציבורי, שבו אכלו ולנו הפועלים וגם בהמות העבודה, ואני הלכתי לשם לעתים כדי לנקותו מהלכלוך הנורא.
"אף-על-פי שלא קיבלתי שכר מסבא, הרגשתי את עצמי כפועלת ממש, היתה זו הכשרתי הראשונה כפועלת, ובשובי לפתח-תקווה, אחרי חג הפסח, כבר הופעתי כפועלת מנוסה.
"הייתי הנערה היחידה במקום והבחורים רצו דווקא להשתדך אלי, ורבים מהם חיזרו אחרי, ואילו אני החלטתי שעוד מוקדם, זו היתה ה'צרה' הגדולה ביותר שהיתה לי במקום, אבל התגברתי על כך... "
67