שעשועים אחרים היו מתבדרים בשיחות קולניות עד שעה מאוחרת בתוך הצריף בלי להתחשב בתחנוני העייפים. כן אהבו את הספורט של זריקת סלים, מגבות רשובות וכל הבא ליד.
"מים היתה מביאה לנו בקביעות ערביה וכד על ראשה, מהבאר שליד ,נבי בנימין', כמהלך שעה מהצריף. בימים שהיו אצלנו סוסים לעבודה היו מביאים בעגלה שלוש חביות מלאות להשקיית הסוסים ובזכות הבהמות היו גם לנו מים בשפע - ממה שהשאירו הסוסים בחביות.
"אוכל הבאנו אתנו לכל השבוע, כל אחד לעצמו. הואיל וקרו מקרים שצידתו של מישהו מהחבורה אזלה לפני הזמן, הנהגנו קומונה בארגז המזון. כל אחד הכניס מה שהביא וכולנו אכלנו יחד מהמחסן המשותף. לא פעם אזל הלחם באמצע השבוע, ואז היינו שולחים אחד מאתנו לכפר-סבא הערבית או לקלקיליה לקנות פיתות של קמח דורה. אף כי הפיתות היו מלוכלכות בפיח או באפר, או חרוכות, אכלנו אותן בתיאבון.
"סוף-סוף פקעה סבלנותנו ודרשנו מהוועד שיעשה משהו לשיפור החיים. "במס המיוחד שהטיל הוועד על בעלי הנחלארת - חמישה נאפוליונים זהב על כל חלקה - בנה הוועד ב-1906 בניין אבנים, שהכיל שני חדרים לאנשים ושלוש אורוות לבהמות. ליד הבניין חפרו באר בעומק 17 משר. המים נשאבו על-ידי גלגל של שוקת ושלשלת. היה צורך בעבודת שני אנשים כדי לסובב את הגלגל. גם שוקת הקימו על-יד הבאר להשקיית בהמות. לא פעם קרו כל מיני צרות ופגעים, כגון ניתוק השלשלת באמצע השאיבה, נקיעת רגליים בחור שנפרץ במכסה הקרשים של הבאר ונפילת כלים לתוך הבאר.
"עד מהרה באה הקלה נוספת בחיינו. בני הזוג אוסטרובסקי, איש ואשה זקנים, התיישבו באחד החדרים של הבניין הציבורי בהסכמת הוועד, וסידרו בו כעין מסעדה. הם סיפקו לעובדים תבשיל חם ותה. אך הזקנים הללו התגעגעו לחיים עירוניים ולתפילה בציבור וחזרו לפתח-תקווה. במקומם באה משפחה אחרת משפחת דב ויינברג מירושלים.
"עם כל ההקלות שחלו בחיינו עדיין העיק עלינו הקושי העיקרי - היותנו מנותקים ממשפחותינו ששה ימים בשבוע. בשבוע שעבדו אצלנו סוסים בחרישה היתה שמחה במעוננו. ביום ששי היינו מעמיסים את הכלים על העגלות ונוסעים
66