בן-ציון וחנה זטלר ובתם הראשונה

יהיה להעמיס את החפצים והצידה. מלאכת הקטיף אינה דורשת הכשרה וכל איש יכול להצליח בה, אם לא יתרשל.

המלה 'שקדים' משכה את הלב. היא הזכירה את השיר מימי הילדות. ,ראז'ינקעס מיט מאנדלען', ואז התעורר הרצון לראות במו עיניים את השקד ' הירוק הגדל על העץ ולקטוף אותו במו-ידיך. מלבד זאת פתח-תקווה לא הבטיחה לי עתיד. הסכמתי, איפוא, מיד להצטרף לחבורה.

"ההליכה ברגל דרך ארוכה כזאת בצוותא לא הכבידה כל-כך. אולם באנו בלילה ולא היה לנו מקום לינה. אחדים שכבו לישון על מרפסות הבתים, אחרים שכבו על ה'גורן'. פלחה ממש לא היתה במקום. פיזרו מעט קש בריחוק מקום מהבתים וקראו לכך גורן. לאחר מאמץ ההליכה שכבו כולם עייפים ומיד נרדמו ולא חשו את רגבי האדמה, אשר שלמשן מצע.

"בגמר הקטיף החלה תקופה של קילוף השקדים. התשלום היה לפי הפח. היתה תחרות עם ערביות בעלות מקצוע ורבים לא יכלו להתקיים בשכר הפעוט. הקבוצה החלה להתפזר ודאגת המחר חזרה לכרסם בלב. והנה נודע לי, שבכפר-סבא יש פועלים אחדים קבועים, העובדים בהוצאת אינג'יל (יבלית). החלטתי לנסות את מזלי, אולי יעלה בידי ללמוד את התורה הזאת. התוודעתי לשני פועלים והבעתי לפניהם את רצוני זה. הם קיבלו את הצעתי בפנים זועמות, מפחד מפני התחרות. ביקשתי מהם רשות להסתכל בעבודתם שני ימים ותו לא. הם לא יכלו להשיב את פני ריקם. לבסןף לא עמד בהם רוחם וגילו לי את הסוד - מתי יש בטחון שהגעת לקצה העשב המזיק. מזוייו בידיעה זו חזרתי לפתח-תקווה בלב קל יותר".

'' אל תעזבו את הארץ"

"לא התכוונתי, בשנת 1913 , לנטוש את רוסיה, את הורי הזקנים ואת ביתם הגדול. נסעתי לארץ-ישראל רק לשנתיים, לאחר שנעניתי לקריאתו של אוסישקין ז''ל : ,כל בן וכל בת בעם היהודי יתגייסו לשנתיים להחיות את המולדת',

"ערב מלחמת העולם הראשונה, ביולי 1914 , באתי לפתח-תקווה, שבה התרכז ציבור הפועלים הגדול ביותר בארץ. עם פרוץ המלחמה השתרר במושבה חוסר עבודה מוחלט כמעט, בייחוד לפועלות. הצלה-פורתא נמצאה לנו אז בעבודת קטיף השקדים וקילופם בכפר-סבא. חבורות חבורות של פועלות ופועלים היו

102