בית המרקחת של ד"ר צבי סלור, לידו זהבה ויינברג ובנו

השדות מכוסים שלג ואיש אינו יכול להוציא את חוטמו החוצה בלי לבוש חם - רועות שם פרות באחו ונהנות מן העשב הירוק, שמצוי שם בשפע.

היה ברור, כי בארץ-ישראל אין צורך בבגדים חמים, שמיכות וכדומה. אך חושי אם אמרו אחרת - ונעתרתי לבקשתה, שמיכה זאת הקלה עלי הרבה בתקופת הנדודים ממקום למקום ושימשה אותי בנאמנות גם אחר כך, כשעבדתי בקביעות בעין-חי, גם אז חיממה את גופי בחורף, בצריף העץ, שעמד בודד בשדה הפתוח, פרוץ לכל הרוחות.

"איני יודע מה הייתי עושה בלעדיה בכפר-סבא, שבית-מלון לא היה בה ושכל אוכלוסיתה נצטופפה ברחוב אחד, כמה בתים היו מרוכזים בחציו האחד של הרחוב, ובחציו השני היו פזורים בתים בודדים, ובקצהו, על גבעה, התנוסס לתפארת ביתו הקטן, בו חדר אחד, של הרווק המופלא, קיטע ידו האחת - ספק איכר ספק פועל (הכוונה לברוך פריבר), מאמצע הרחוב הזה נמשד רחוב שני, שהיה בו בית עתיק ימים, ה''חאן'' של כל הסביבה, שהותאם לבית ציבורי וחלקו הושכר לבעל חנות, הספק העיקרי במושבה, על-יד הבית בלטה הבאר, הבנויה למחצה ופתוחה למעלה ועליה גלגל עץ ושרשרת, אשר משני קצותיה קשורים פחים למים. תור ארוך היה עומד שם תמיד, כי לשאוב פה מים יארך זמן רב. צריך היה לסובב את הגלגל עד שהפח יגיע אל פני המים, בעומק רב, ודרושה היתה התמחות מסויימת כדי למלא את הפח,

"באתי לכפר-סבא זו עם חבורה של 'ירוקים' כמוני באמצע הלילה, במוצאי-שבת. היתה אז עונת קטיף השקדים, שהעסיק פועלים רבים, עוד באמצע השבוע , הכריזה לשכת העבודה בפתח-תקווה, שכל הרוצה לעבוד בקטיף בכפר-סבא יכין את עצמו לכך. ובמוצאי-שבת, עם צאת הכוכבים, תיסע לשם עגלה ועליה אפשר

101