ימים אחרונים, מאת שמעון קושניר
דבר, 23 אוגוסט 1934

בכלא מתחדשים הפנים. הותיקים מצפים לתמורות. האסיר הרמלאי מסוריה עודנו יושב. שונו פניו מאז האסרו. אי מנוחתו הולכת וגדלה מיום ליום. אין חוקרים אותו ואין מקרבים את קצו. הוא נאסר ע''י משפחתו. קנאה או איבה נסתרת גלה את סודו.

לפני 15 שנה ברח מסוריה על עוון רצח. הגיע לרמלה. בנאי היה, החל בעבודה, הסתדר ונשא לו אשה מבנות רמלה. היה אב לחמשה ילדים, שלח ידו במסחר והצליח.

והנה לפני כמה שבועות נגלה סודו. גיסו מסרו לרשות, מתוך חשבונות של נקמה.

אשתו וילידיו באים לכלא. והוא מתאכור, כועס, רוגז. ובלבתם הוא מתחרט. ואנו מייסרים אותו: מה חטאו הקטנים הללו?

שני האחים הנאשמים ברצח בן כפרם נמלכים בנו. הצעיר מקבל עליו את אשמת הרצח, אולי יופחת ע''י כך העונש, והאח הגדול ישתחרר. הקטן עיור בעינו האחת. אימת העונש שרויה על פניו, חרד הוא לאחיו המתהלך כצל ארוך. עם יציאתו של כל אסיר - פניהם מתקדרים. הגדול - גם בוכה במסתרים. הנרצח העיד על האח הגדול, התועיל עכשיו עדותו של האח הצעיר? הצעיר דבק בנו דבקות אלמת, שואלת. מבקש אחיוה. סוף סוף הועברו השנים לכלא ירושלים. בצאתם, נפרדו בדמעות, הקטו ביקש את סליחה הנשארים. ''סלח לי אם נפגעת על ידי. - - סאמיחאני''.

הובאו אסירים חדשים - גונבי-בהמות וגונביגבולות. ביניהם יהודי מצרי שנכנס בלא רשותלארץ. משהתעיף בעבודה המושבה ביקש דרך לחזור מצרימה והתמסר למשטרה.

הכלא לא מצא חן בעיניו ונפחד מאורך רוחם של האוסרים. הוא חשב כי מיד יושיבוהו ברכבת ויחזירוהו למקומו. והוא שואל את כל אחדובודק, כמה זמן יעכבוהו. פחדן עלוב.

הידיה על מותו של הסרג'נט האנגלי עברה אהאסירים הותיקים השתתפו בצער. המשטרה הערבית הבליטה את אבלה. שלחו אותנו באופן מיוחד להכין זר פרחים אשר יונח על ארונו בשמם. נשלחנו בלוית שוטר מזוין למקוה ישראל.

בבואנו למקוה נודע לנו, כי בעוד שעה יועבר ארונו של פינסקר לירושלים. חרדה עברה אותנו לצרופי המקרים. נשזר הזר לנשמה הסרג'נט האנגלי שמת בארץ רחוקה זו. מה הוא לו הארץ הזו?

ואלי? מי יודע נפש בן העם הכובש ושולט על ארצות רחוקות. אולי משהו אחר מלוה אותם. לנו מוזר הדבר. מוזרים היינו בכל ארצות פזורנו ומוזרים גם רגעי הפרדה שלנו מהחיים. אי מנוחה מלוה את המעבר מן החיים אל המות. מטולטלים בכסף הקלע. והשאיפה לקברי אבות ומולדת - גדולה. ומה מובנת וקרובה בקשת הצוואה: ''והעליתם את עצמותי מזה אתכם''.

מהגדול החסד שנגמל לו לאחר עשרות בשנים לאותו החולם שבות עם ושחרורו. אותו לוחם בודד בדודו, שהלך ערירי ספוג מרירות על רקב עמו, בטרם זכה לראות את צעדינו הראשונים להתגשמות.

בדרך הכרמים באה הלויה, אבטומובילים מספר, למקוה ישראל. הקהל הקטן הצטופף ליד הארון וחולי-חולין היה מסביב. יחיד היה אוסישקין. בעיניו חרדה וכאב. התרגז על יהודי גוץ אחד, שעמד ודבר עם שכנו בשעה שה''בילו''י'' הזקן מגדרה קרא בעברית רצוצה זכרונות העבר. נלוו שרידים אחדים. המחנה לא היה.

-בלב צרב כאב כל הימים הנוראים העוברים עלינו, הנושאים את אותותץ חורבננו בטרם בצאנו את מפעלנו. עלו רגשות נוגים לגורל המעפיל. הנה מובל ערירי אחד הראשונים, וחד מכאובו על עמו הרקוב מלוה את ארונו.

התיחדנו עם ''חזון הרצל''. שוב מתחדש כל היקר הצפון בו - האדם, הנביא, הכנור שנופץ.ואנו בני דורו, דור מקולל המשבל את נבחריו בראשית מפעלם.

ולבוקר - פתקא, ובה כתוב: ביאליק מת הלילא אחר ניתוח בוינא.

מוזר היה לראות את הסובב, שאליו לא הגיע כאב אבדתנו. והיה רצון לספר לאסיר השכן, למצוא ניב, לשתפן בכאב; גם למפקד האנגלי המראה בזמנן האחרון יחס כה אנושי.

וביום האחרון, יום הךויתו של ביאליק - בקשנו:

-רצונך שנזכור לך טובה כל הימים, שחרר אותנו למספר שעות, לקחת פרידה מיקר אשר היה לנו, יקר האומה.

היה זה יום אחד לפני תום מאסרנו. הבין המפקד לרוחנו. הבטיח.

מחצית היום חלוף. לעינינו התקשר עם ירושלים. זו מפנה אותו ליפו. ויפו מסרבת....

ובלילה, מכלא סגור, נשאנו עינינו לפסות השמים הנשקפות בין השכבה ושרנו את שיריו.

.לוינו את נשמתו למרומים

ש. קושניר