אכן את ''פרי הארץ לגאון ולתפארת'' זכיתי אני לראות ולמשש במו ידי לא רק בחמשה-עשר בשבט, אלא גם בכל ימות השנה. על סחורות המכולת שאבי הזמין ממרחקים נמנו גם שק תמרים וחרובים וארגזי צימוקים. התמרים היו ידועות לי מה''חומש'' כאחד הפירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל. והחרובים - וכי מי אינו יודע על עץ החרוב שגדל על פי המערה שרבי שמעון בן יוחאי ועלעזר בנו הסתתרו בה, והלא גם מקומו של מעשה זה היה בארץ-ישראל! ואשר לצימוקים - הלא כל בר-בי-רב יודע, שהצימוקים הם ענבים מיובשים, והיכן מקום גידולם של ענבים, אם לא בארץ-ישראל? ודאי, או בנחל-אשכול שבפרשת שלח, או בכרמי עין-גדי שבשיר -השירים. בין הפירות הללו היו גם צרורות קטנים של עפר ואבנים, שהם אמנם אינם רצויים, בהיותם גורעים ממשקל הפירות ומהווים הפסד מסחרי, אך ממני נודעה להם חיבה יתרה בתור פירורים לדוגמה מאדמת ארצנו הקדושה. הריקותי את שקי החרובים על גבי מחצלת וליקטתי מהם את הצרורות, וכן פוררתי את גושי התמרים והצימוקים וליקטתי מביניהם את הפסולת הדוממת, וכך אספתי לי אוצר קטן של ''אדמת קודש'', שהשתעשעתי בו בכל שעות הפנאי ותוך כך נישאתי על כנפי דמיוני אל ארץ געגועי, וחרי קנאו בי בשל אוצרי זה היקר מכל.

אך לפתע אבד כל ערכה של עשירותי. מפי אבי נודע לי

14