ספרתי על פיליטון אחד, אספר גם על רשימה קטנה באחד הימים ב''דבר''. הפועל מובטל אומר לחברתו: ''שנים לא נמכור, יקירתי: את התנ''ך ואת מלון הלשון העברית''. שורה של פרוזה זו יש בה משום שבועת-אמונים של מי שלא שרד לו כלום מלבד אהבתו לאדם ואהבתוו לאדם ואהבתו לתנ''ך ולעברית: מחוסר-עבודה זה קרא בשם את מקורות היניקה הרוחנית של תנועתנו. הקשר עם התנ''ך - איננו רק קשר עם ספר מקודש בלבד. זהו קשר עם העבר והעתיד, זהו קשר עם החזון. במשפט זה של אלמוני מובטל, ביטאה עצמה תנועתנו יותר מבכמה מאמרים וספרים. מאז ''המעורר'' בלונדון ועד המחתרת הציונית בימינו - הולם אותנו פסוק זה. לא תמיד יש בנו הכרה, מה אנו ומה מעשינו. ואפשר אין הכרתנו מכילה את מעשינו. אפשר יש בהם דבר-מה עמוק מהכרה, יש בהם אהבה, אהבה למה שלא ניתן להיות מוגדר במלים. ואת האהבה הזאת צריכה תנועתנו ללבות, אם היא רוצה לחיות וליצור. וכמה דברים יש לבדוק לאור האהבה הזאת.

ירח-העיון זכה, לפני היותו, להתקבל בבקורת. ואף אני מוצא בו כמה פגמים. מסופק אני, למשל, אם העבודה הרצויה ניתנת להיעשות בזמן קצר כל כך כאשר ניתן לרשותנו. מתוך העבודה נגלה ודאי כמה פגמים. אולי פגם אחד ברצוני לציין מתחילה: ירח-העיון נתאחר קצת. הוא נתאחר מבחינת העונה החקלאית. הוא צריך היה לבוא בעונת הגשמים ולא בעונת העבודה הבוערת. משמניתי בראשית דברי את היסורים שעברו עלינו בחדשים אלה, תבינו מה גרם לאיחור העונה. אך יש איחור אחר, חמור יותר: הוא נתאחר לפחות עשרים שנה. ירח-העיון הראשון של ההסתדרות מסתדר בשנת העשרים לחיי ההסתדרות - בזה יש מן האיחור. והאיחור הזה, כמובן, נותן אותותיו בנו.

חובה לספר שרעיון הירח איננו חדש בהסתדרות. הוא אפילו קדם להסתדרות. בשנות המלחמה הקודמת, כאשר בדקנו כמה דברים ותכנו כמה תכניות, היה אותו קומץ, אשר היה תובע תנועת פועלים מאוחדת, צופה גם לפעולה תרבותית מאומצת. זוכר אני את הפגישות שבהן שוחחנו על כך. דברנו אז גם על החיאת מסורת עברית תרבותית קדומה: בימי הישוב היהודי בבבל, בתקופת הישיבות המפורסמות היו שני חדשים בשנה (אדר ואלול, מסיימי העונות)

4