הגבורה העברית שלאחר החורבו לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמא, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד(1). ומחמת גורלה הטראגי יש עליה תמיד עוררין. עלילות אויבים (אל נהיה כפויי טובה: אגב שטנתם הצילו משכחה כמה שמות דחויים מתולדותינו, וגם גילו עד מה הטרידו מורדי ישראל את מכניעיהם) ובוז נאורים (שראו את אחיהם דורסים ואונסים ואת אחינו טורפים נפשם בכפם, ומשכו בכתפיהם למראה ה''טירוף'' היהודי) - היו מנת חלקם בעולם הנכרי. חכמת המסכן בזויה, וגבורת המעונה מה תואר לה ומה הדר?

ואם זר לא יבין לעצמת הכוח הגנוז בגבורה היהודית המנוצחת, אין גם יהודים מכירים בה. מה בצע בגבורה שאינה מנצחת, והרי גם נצחונותיה הזעירים אינם אלא לרגע-קט ואין בהם למנוע את השנאה המשתוללת? - שואלת הפכחות היהודית, מאז ימי הקנאים ועד ההגנה העצמאית בימינו. עם גבורה שאינה מנצחת ממצים את עומק הדין. אין סולחים לה כל דבר. אם עוד יש סופר את נאדנו, אין צורר בצרור החיים את גבורתנו.

אולם גבורת-ישראל צרורה בצרור החיים של האומה. וגם כשאינה רשומה בספרים היא חרותה במעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם

1. ''אם הגויים אומרים: תנו לנו נפש אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם - ייהרגו ואל ימסרו נפש אחת מישראל'' (משנה תורה, ספר חסידים); ''גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס'' (מנורת המאור לאלנקוה); ובדורות האחרונים: ''אם נגזר על הדם שיישפך, מוטב שיישפך במלחמה בראש חוצות, מאשר בפשיטת צואר לטבח בתוך מרתפים'' (נחמן סירקין).

יא