| התוכן | עמוד קודם | עמוד הבא
במשנה מרץ מיהרו למאפיה להשיג את הלחם המבוקש. הגשם פסק בינתיים השמיים נתבהרו והשמש עלתה וזהרה. כעבור שעה קלה העמיסו את המזון על השכם, כל אחד שק מלא וגדוש, ופניהם חזרה לכפר-סבא. הדרך עברה הפעם ללא קשיים והם הגיעו בשלום כעבור שעות מספר. שמחת חבריהם היתה גדולה, כי בכולם היתה כל הזמן דאגה לשלום הצעירים. הלחם הגיע בעתו, כי את הרעב קשה היה לשאת עוד''.
''באחד הימים של שנת 1911 נפוצה שמועה בין הנערות בפתח-תקווה, שבין העולים מרוסיה, שהתנחלו בכפר-סבא, יש רווק המחפש כלה לעצמו. הייתי כבר בת 19 . קרובי, רבי שלמה שטמפר, אחד משלושת מייסדי פתח-תקווה, שידך והסכמתי להיות כלתו של העולה מרוסיה, אף כי לא ראיתי אותו אף פעם אחת. נעשה שידוך ואני זכיתי להיות הכלה בחתונה הראשונה שנערכה בשממות כפר-סבא. הורי לא באו לחתונתי, כי החתן לא היה בחור ישיבה, ורבי שלמה שטמפר הובילני לחופה.
''לחיים כבר היתה חלקת קרקע ושנינו התחלנו לעבדה. במלחמת העולם הראשונה חרב ביתנו וברחנו לחדרה עם ילדינו ושם עבדנו כשכירי יום. בתום המלחמה חזרנו תחילה לפתח-תקווה ומשם לכפר-סבא, אך בטרם גמרנו לשקם את משקנו ואת הבית פרצו פרעות 1921 ושוב חרב הכל'',
ויואל סוסנובסקי מוסיף : ''טבילת האש'' הראשונה של אבי, חיים, היתה כשגר ב'חאן' יחד עם בהמות העבודה, ספג מכות בעת ההתנפלות הראשונה של הערבים ב-1910 והובל קשור לעגלה לקלקיליה. ושוב ב-1918 אחר הגירוש לחדרה נתפס ונכלא אך הצליח לברוח על גבי עגלה שהובילה נשק ל''נילי''. אחר מכן התמסר בכל לבו ובכל כוחו לבניין משקו, שהיה אחד הגדולים ביותר במקום.
על אומץ לבה של אמי ועל מסירותה הרבה לעבודה ולפיתוח המקום מספרים הראשונים, כי פעם, כאשר פרנסי המקום נסעו לירושלים בדבר עזרה לביסוס המשק במקום, רדפה היא אחרי העגלה בה ישבו העסקנים ובמקל בידה צעקה כלפיהם : 'אם לא תביאו כסף שלא תבואו הביתה או שתקבלו מכות''.
87