כל תלמידי בית-הספר ושלושת מוריו : מ. אדיב, מ. מנדלסון ז''ל ותבל''א שלומית אוסטשינסקי - זלינגר.

ניהל את העבודה. הלימודים בבית-הספר היו בהמשך אחד, ולפנות ערב נערכו שיעורים לקבוצות מבין הנוער. גם ספריה קטנה ליחידים רכשנו לנו. העבודה בטבע החופשי והחיים בצוותא, שיפרו את היחסים החפשיים והידידותיים שבין המורים והילדים והיינו נפגשים לא רק בשעות הלימודים אלא גם אחריהם. הילדים היו קשורים מאד לבית-הספר וגם אחרי הלימודים נמצאו על-פי רוב בקרבתו. את הלימודים ליוו משחקים, טיולים בסביבה, הצגות, חגיגות ונשפים, שבהם לקחו חלק גם הורי התלמידים. לעולם לא נשכח, ובוודאי לא ישכחו גם הגולים הקטנים, שבינתיים גדלו, טיול שערכנו לפרדס בחריה, הנמצא על גדות הירקון. שם נפגשו הגולים הקטנים בכפר-סבא עם חבריהם, הגולים הקטנים שבפתח-תקווה. ולעולם לא יימחה מזכרוננו הנשף האחרון, נשף הפרידה לפני חופשת הקיץ. נשף זה, שנערך בשדה, על הגבעה שלפני בית-הספר, לאור מדורות גדולות ושהסתיים בתהלוכת אבוקות ברחובות הכפר, היה בו כדי לרומם את נפש כולם ולהשכיח לרגע את צרותיהם של הגולים.

''הקדמנו קצת את סגירת בית-הספר, בט' באב, כי אז החל קטיף השקדים, והילדים הלכו לקטיף, כדי להשתכר ולעזור במקצת להורים .בשעת דחקם. התעודות שחילקנו לילדים היה בהן משום סמל לתקופה. מצד אחד היתה תמונת סוכה ועל-ידה הכתובת : 'כי בסוכות ישבו בני-ישראל בצאתם ממצרים', ובצד השני - תמונת ענף שקד, כי כפר-סבא היתה אז מוקפת כרמי שקדים ועליהם גאוותה.

''בית-הספר היערי בכפר-סבא התקיים רק תקופה קצרה חצי שנה בלבד. העבודה בחורשה לא קלה היתה ורבות סבלנו מחוסר אמצעים כספיים לצרכים הכרחיים. ואף-על-פי-כן רושם בל יימחה השאירה בנו תקופה קצרה זו. אין ספק, שאחד הגורמים לשמחה, מצאנו בעבודה המאומצת. היה נסיון שנעשה כאן - אמנם מתוך הכרח ובלית-ברירה - להורות בשדה, בחורשה ובעבודה קולקטיבית. מתוך אחריות עצמית ומסירות קפדנית למפעל ולהצלחתו, הקפיד כל אחד כחוט השערה על עבודת בית-הספר בכללה. ביושר לב ביקר כל אחד את עבודת חברו. כל אחד ואחד מאיתנו דרש מחברו מה שדרש מעצמו והרגיש אחריות לא רק ביחס לעבודתו, אלא גם לעבודת בית-הספר כולו. אחרי שנים סח לי חבר אחד מאלה שעבדו אתי בכפר-סבא שאת הסיפוק הגדול ביותר שמצא במשך 15 שנות עבודתו בהוראה מצא בתקופה הקצרה הזאת שעבד בחורשה בכפר-סבא''.

335