המושבות והמשקים, ששמרו אמון לפועל העברי, לפני הברירה - הפקרת המשק, או ויתור על עקרון העבודה העברית.
גורם נוסף שחיבל בעמדת הפועל העברי במושבה היה הפער המתרחב והולך בין שכר העבודה ותנאי הקיום בעיר, לבין השכר והתנאים בכפר. המחסור בפועלים העלה במידה רבה את שכר העבודה בערים, ואילן שכר העבודה החקלאית נשאר נמוך, לפי שהיתה קיימת רזרבה גדולה של עבודה ערבית זולה. התחילה נדידה מן הכפר אל העיר והיתה סכנה, שהמושבה תתרוקן מפועלים עבריים. על מקומה וערכה של כפר-סבא לגבי העבודה העברית תעיד העובדה, שבאמצע 1934 התפרנסו בה 2,500 נפש מחקלאות, אף כי שטח פרדסיה היה 4,000 דונאם בלבד ורק מחציתם נושאי פרי. מספר המתפרנסים היה גדול פי ארבעה מאשר בנס-ציונה ובבנימינה, אף כי שטחי הפרדסים שלהן היו גדולים בהרבה מאלה של כפר-סבא. אולם המתפרנסים ממשקיהם היו בעיקר עובדים זרים, זולים ולא-מאורגנים, שבאו ממרחקים.
לסבך המאבק של ציבור הפועלים על העבודה העברית בשרון נוסף עניין חדש - הודעת הוועד החקלאי על הורדת שכר העבודה לפועלת. במושבות השרון קיבלה הפועלת החקלאית שכר שווה לזה של הפועל - 20 גרוש ליום. ועתה הודיעו ששכרה של הפועלת יהיה רק 17.5 גרוש.
התנועה להצלת העבודה העברית במושות היכתה גלים ורבים נענו לקריאת הוועד הפועל של ההסתדרות ומפלגת פועלי ארץ-ישראל. יום-יום זרמו עשרות פועלים, פועלי בנייו מן הערים וחברי קיבוצים ומושבים מכל הארץ, ובאו לעזרת הקטיף. כ-400 מפועלי העיר ומאנשי המשקים וכ-1,000 מפועלי המושבות עזבו את עבודתם הקבועה והתנדבו לעזרת הקטיף.
ימי הגיוס הראשונים הוכתרו בהצלחה. רושם המאורעות כתב אז :
'' המושבה התגייסה לביצוע הקטיף, פיגומי הבניין ריקים מאדם, הבגריות סגורות, המכונות שובתות. כל המשרדים נעולים על מנעול, ואין נכנס ואין יוצא. הכלי היחידי בידי כל, בידי עובד בניין, נהג ופקיד, הוא - הטוריה. כל בוקר מתקיים מסדר כללי של המתנדבים והמגוייסים ליד משרד 'דבר', שמעל לוחו
167