נחום, בנו של יואל אברוצקי, מספר :
''בשנת 1921 עלה לארץ חלק נוסף ממשפחתנו, עם סבי מתתיהו בראש. אל חלק זה של המשפחה הצטרפה גם מי שעתידה היתה להיות אמי לאה. אמא הגיעה לכפר-סבא כאשר גם המעט שהיה עמד עדיין בחורבנו. מיד כשהגיעה ונפגשה עם אבא, שאותו הכירה עוד מן הבית ברוסיה - נישאו.
''בשנת 1924 הגה סבי את הרעיון לבנות תנור קטן ולאפות בו לחם בשביל המתיישבים המעטים והפועלים שהיו בכפר-סבא. ויחד עם סבתא ואבא החלו מגשימים את הרעיון. הקימו חדר מטיט ומאבנים ובתוכו בנו תנור קטן, שארכו היה כמטר וחצי, ורחבו כמטר אחד בלבד. וכו ניתן היה לאפות שניים-שלושה ככרות לחם מדי פעם. סבא קנה חמור והתקין ארגזים על גבו משני הצדדים, וכדרך שהערבים היו מובילים את תוצרתם היה עובר מבית לבית ומוכר לחם. משהתפתח העסק החל סבא רוכב על גבי חמורו לישובים הסמוכים - מגדיאל ועין-חי.
''סבא נפטר בשנת 1927 ואבא ניהל את המאפיה במקומו. הוא היה קם באישון לילה, אופה את הלחם בתנור הקטן, שהוסק בעצים שנכרתו בחורשות ואחר-כך רוכב על חמורו, שבמרוצת הימים הוחלף בסוס ובעגלה, ומחלק בבתים את תוצרת המאפיה''.
מרים אוסטשינסקי מספרת :
''בזמן המלחמה החריבו התורכים והערבים את כל כרמי השקדים של כפר-סבא. אליהו התחיל להכשיר מחדש את הקרקע לשתילת טבק. התוצאות היו שהפסדנו הרבה כסף. החלטנו להתחלק כרכוש, שהיה שותפות עם שמואל אחיו. אנו קיבלנו את אדמת כפר-סבא וכסף מזומן. נכנסנו בשותפות לעשיית ספירט. השקענו הרבה כספים ועבודה והסוף היה, שהפסדנו הרבה כסף.
''החלטנו לעבור לכפר-סבא ולבנות שם את ביתנו ולהתחיל שוב הכל מבראשית. ישוב טרם היה שם. מים לא היו ושום דבר מהצרכים הנחוצים, שבלעדיהם אי-אפשר להתקיים.
''עמל רכ ומאמצים רבים השקעו עד שגמרנואת הבית. נטענו פרדס והנה פרצה מלחמת העולם השניה. לא יכולנו להמשיך בעיבוד הפרדסים. העצים נתייבשו ושוב נשארה האדמה בלי נטיעות. אבל בכל הזמנים הטובים והרעים הזה ביתנו פתוח לכל דכפין וכל עולה חדש מצא אצלנו מקלט, עזרה ועצה, אוכל ושתיה''.
148