ואבא היה נוסע פעם בשבוע לפתח-תקווה ואף לתל-אביב הקטנה של אז ומביא עמו בחזרו שק קמח ועוד מספר מצרכים חיוניים, אבא התחיל לבנות את הבית והמשק מחדש, הוא תיקן את הבית, אשר קירותיו נשארו שלמים, זרע גן-ירק קטן, נטע כרם ענבי יין, אבל הדלות והמחסור היו קשים.

'' פעם אחת רכב אבא השכם בבוקר לתל-אביב ובושש לחזור, אמא ואחיותי יצאו לקראתו ואני נשארתי לבדי באוהל, הלילה רד התנים הרעבים והצבועים היו רבים בסביבה וריח התרנגולות גירה את תיאבונם והיו משמיעים יללות בכעין קול מאוב, שהיה בוקע מעומק בטנם הרעבה, ואני יושב לבדי והפחד מסמר את שערות ראשי עד היום.

''בתחילת 1924 התחילו מוסדות הישוב להתעניין בשיקום כפר-סבא. נגאלנו מן הבדידות האיומה, נהנינו מהלוואות ומסידורים אלמנטריים, כמו התקנת מים. אנחנו קיבלנו 100 לירות מחברת פיק''א והלוואה נוספת מהוועד הפועל הציוני, כך בנה אבא מחדש את הבית ברחוב תל-חי. הוא גם בנה רפת מבטון, שיקם את כרם הענבים, הקים משק קטן על-יד הבית וגינת ירק והגדיל קמעה את המשק החי. אמא היתה אופה את הלחם אחת לשבוע, על פי רוב ביום חמישי, לקראת יום חמישי הבא היה הלחם נעשה יבש, אבל אכלנו אותו בלית ברירה כי הורגלנו לכך.

''כיוון ששטחים גדולים בדרך לפתח-תקווה היו מוצפים מים היו נחילי יתושים מתפשטים בקיץ בכל הסביבה ומדביקים את רוב התושבים בקדחת. כדורי חינין היו לחם חוקנו עד שיובשו הביצות.

'' באותו זמן התחלתי להרוויח את שכרי הראשון על-ידי כך שאספתי גולות של עופרת וחתיכות נחושת, שהיו מפוזרות על פני השדות לאלפים וששרדו מימי המלחמה, כשכפר-סבא היתה קו החזית. אבא היה מוכרן בפתח-תקווה וכסף זה היה עוזר לא במעט לכלכלת הבית,

''ביתנו היה פתוח לכל עובר אורח ולפעמים היינו מתחלקים עם האורחים בפת הלחם האחרונה. ברפת שלנו הקמנו עליית-גג ובעליה זו היו מוצאים האורחים מקלט ללילה. לפעמים היו עוברות במקום קבוצות של מטיילים בהדרכת זאב וילנאי והם התאכסנו בעליה זו והיו שרים ושמחים. לאבא היה מיחם גדול וכל שבת אחר הצהריים היינו מדליקים את המיחם, ואז, כאשר העשן היה מיתמר למעלה, ידעו כל ידידנו שהגיע שעת התה. את התה היינו ממתיקים בדבלה או בצימוק, כי סוכר לא היה''.

147