''מיד החילותי לעבוד בכרמי השקדים שנטע אחי. אחרי חדשים מעטים פרצה מלחמת העולם הראשונה ועניין לימודי נשכח. המשכתי בעבודה עד יום אחד ב-1917, כאשר רעמי תותחים נשמעו בכפר-סבא. הצבא התורכי נסוג וקבע את קו ההתבצרות בגבולותיה המזרחיים של כפר-סבא. צבא זה פרץ בתים, שדד וגנב מכל הבא ליד ונוסף לכך הפיץ ליכלוך וכינים, שגרמו מגיפה של טיפוס הבהרות. הנפגעים העיקריים היו אלפי תושבי יפו, שגורשו בפקודת הפחה לכפר-סבא. פרט לבודדים, שהצליחו להיכנס לבתים המעטים, גרו רובם במיבני משק רעועים וגם באוהלים, או בסוכות עשויות מענפי אקליפטוסים.
''בתגובה להפגזת התורכים הפגיזו האנגלים את כפר-סבא ואחדים מבין תושבי המקום נפצעו ובהם גם אני. הכניסו אותי לבית הציבורי, שהפך בגלל מגיפת הטיפוס לבית-חולים. בעקבות הצבא התורכי בא גם הצבא הגרמני, שלחם לצד התורכים, והתנהגותם היתה אנושית יותר ואף מנעו מהתורכים לשדוד ולבוז. אחרי ימים מעשים העבירו התורכים את כל פצועי המלחמה ואותי בתוכם ברכבת לבתי-החולים בדמשק. הטיפול בחולים בדמשק היה גרוע מאוד. אני הבנתי תורכית וכששמעתי את הרופא הראשי אומר : ,צריך לקטוע את רגלו' החלטתי להימלט מבית-החולים.
''בבית-החולים בדמשק עבדו אחיות גרמניות. התיידדתי עמן הודות לסיפורי על קצינים גרמניים שאירחנו בביתנו בכפר-סבא. התברר, שקצינים אלה היו ידידיהו. מפי האחיות הגרמניות נודע לי, שבדמשק נמצאים יהודים מארץ-ישראל (אלה היו יצחק בן-יעקב ואברהם הרצפלד). בעזרת אחת האחיות הגיע לידי צרור בגדים אזרחיים ונמלטתי מבית-החולים כשעודי גורר את רגלי על קביים. האחיות המשיכו להביא לחדרי חמרי חבישה ואף חבשו את פצעי. בעזרתו הגעתי למרפאתו של ד''ר קריגר, שהיה רופא צבאי ואף הגיש עזרה רבה למגורשי יפו בכפר-סבא, והוא טיפל ברגלי עד שמצבי השתפר לגמרי.
'' אחרי כחדשיים הביאו לי בן-יעקב והרצפלד דרכון, כדי שאוכל לשוב לארץ. כדי שאוכל לעבור את הדרך מחדרי עד הרכבת בדמשק נהייתי לסבלו של חקונטינר (ספק לצבא התורכי) מאיר טויסטר.
''כשהגעתי לתחנה הראשונה בארץ, לצמח, החלטתי ללכת לדגניה, אבל בדרן עצר אותי חייל תורכי. למזלי, שוב באו לעזרתי חיילים גרמניים, שהכירוני מכפר-סבא ובעזרתם הגעתי לטבריה.
120